רומן זדורוב זכאי. על כך אין עוד עוררין. אבל ההסדר שנחתם בעניינו – פיצוי של 17 מיליון שקל מקופת הציבור לאחר 17 שנות מאסר – חושף כשל עמוק יותר: הפקרה של אחריות מערכתית וניהול משפט חוזר שלא היה צריך להתנהל מלכתחילה, גם לא בדיעבד. זהו סכום שיא בתולדות המדינה במקרים מסוג זה, והדבר כשלעצמו דורש תשובה – לא רק אמפתיה לזדורוב, אלא גם אחריות כלפי משלמי המיסים. זדורוב הודה בפני מדובב ולאחר הודאה זו הוא גם סיפק הודאה ושחזור בפני החוקרים – וחזר בו וממנה. היו ארבעה שופטים שהרשיעו פעמיים במעלה הדרך הראשונה, שני שופטי עליון שהרשיעו ואחד שזיכה מחמת הספק, ולבסוף קבלה של הבקשה למשפט חוזר והזיכוי בדעת רוב במחוזי נצרת. הביקורת שנשמעה במשפט החוזר מצד דעת הרוב הייתה נוקבת, בעיקר אודות אי-התאמת הודאתו של זדורוב לממצאי הזירה. דהיינו: כבר בשנת 2021 התוצאה הייתה די ברורה. אלא שהפרקליטות חשבה אחרת וניהלה את המשפט החוזר עד תומו. כשהמערכת מושכת להליך כבד וזולל משאבים, במקום להפעיל מנגנוני סינון גם בדיעבד, היא דוחפת את הציבור לשלם פעמיים: פעם אחת בזמן שיפוט, זמן ניהול המשפט, חקירות ומומחים; ופעם שנייה – בפיצוי. הפשרה עם זדורוב עולה בהרבה על פרשות עבר. עמוס ברנס זוכה מרצח רחל הלר לאחר שריצה שמונה שנות מאסר, וקיבל ב-2010 פיצוי של 5 מיליון שקל בפסק דין אזרחי, שחולק לפי ראשי נזק (שלילת חירות, אובדן כושר השתכרות, כאב, סבל והוצאות). סכום זה שווה כיום 6.3 מיליון שקל. אם נשקלל בפרופורציה ליניארית גם את שנות המאסר ופרמטרים אפשריים, כגון העובדה שבעניין ברנס לא הוגש כתב אישום מחדש לאחר קבלת הבקשה למשפט חוזר – כך שבעניינו היה זיכוי אילם – וכן ניתן לו פיצוי פלילי מוקדם של 1.2 מיליון בתוספת 200 אלף שקל הוצאות הגנה – זדורוב היה צריך לקבל כפליים מברנס ולכל היותר 13 מיליון שקל. לכך מצטרפת העובדה שהגנתו של זדורוב מומנה על-ידי הסנגוריה הציבורית, בעלות של מיליוני שקלים, שמן הראוי היה לקזזה מהסכום, דבר שלא נעשה גם בעניינו של ברנס, כך אולי הייתה מתקבלת תוצאה הגיונית וסבירה למימון מהקופה הציבורית. בסוף המסלול, אותה קופה משלמת גם את הפיצוי האסטרונומי. כך הציבור משלם פעמיים: על ההליך וכן גם על הפשרה. כשהמדינה חותמת על סכום שיא, היא חייבת לנמק לציבור מדוע בחרה בפשרה ולא בהכרעה שיפוטית מלאה בשאלת אחריותה, וכן מהו בסיס החישוב. ההסדר הנוכחי אינו רק נדיב; הוא מדרג חדש של אחריות תקציבית. אחת הסיבות להסכמתה של הפרקליטות לפיצוי היא שזדורוב לא זוכה מחמת הספק אלא באופן מוחלט. העובדה שהייתה דעת מיעוט במשפט החוזר, אינה הופכת את הזיכוי מחמת הספק. אם ישאל המקשה: לאור קבלת הבקשה למשפט חוזר והנימוקים שהובאו בה, ובשים לב לזה שבבית המשפט העליון ערעורו נדחה בדעת רוב, כשהשופט שזיכה עשה כן מחמת הספק – האם הפרקליטות לא הייתה צריכה כבר אז לעצור. במקרה של ברנס היא הרי עצרה. ברור שבמצב דברים כזה, הפיצוי היה קטן באופן דרמטי. נקודה נוספת, וקצת מוזרה, היא שהפרקליטות מסרבת לפתוח מחדש את תיק החקירה מחדש; האם עמדתה היא שאין מה לחקור כי זדורוב הוא בכל זאת הרוצח? אם כן, מדוע הפיצוי כה נדיב? ואם לא, מדוע אין היא מורה למשטרה להמשיך לחפש את הרוצח האמיתי? הפיצוי צריך להינתן אם ההרשעה אינה מוצדקת, ללא קשר לשאלה מה הסיכוי שהוא חף מפשע אם לאו. טול מקרה בו נפתחת חקירה מחדש ומתגלות ראיות שניתן היה למוצאן בשקידה סבירה ומצביעות על אשמתו באופן משמעותי. במקרה כזה, לא היה ניתן לנהל במשפט חוזר, אך האם ניתן יהיה לשלול פיצוי? מי נותן את הדין? אף אחד. אין תובע שנדרש להפיק לקחים פומביים; אין רגולטור שבודק מדיניות פיצוי. הסיום בפשרה נוח לכולם – מלבד לציבור. מערכת שמבקשת אמון לא יכולה להסתתר מאחורי סודיות גישורית כשהיא יוצרת תקדים תקציבי. יתרה מכך: אחת מהבעיות בהקשר זה הוא העדר גוף פיקוח על הפרקליטות. דווקא במצב בו היה מתבקש שיהיה גוף מהימן כזה, שיבדוק וימסור תשובות לציבור. ככה בונים אמון, ככה בונים צדק, ככה בונים אחריות תקציבית. אחרת הציבור משלם. זדורוב זכאי – ובצדק. אבל הכסף הציבורי לא אשם. יש להקים מנגנון ביקורת מחייב לכל פשרה מערכתית בתיקי הרשעה שגויה: פרסום החלטה מנומקת עם בסיס נורמטיבי, נוסחת חישוב שקופה (ימי מאסר, ראשי נזק, גורמי החרגה, חיוב במס על האובדן השתכרות לעומת פיצוי על סבל), ודוח לקחים פומבי של הפרקליטות. אחרת, משפטים חוזרים ופשרות שקטות ימשיכו להיערם – ואנחנו נמשיך לשלם.