עופר היקר,
שנים רבות אני מנוי על מעריב. אני אוהב את העיתון, ואוהב אותך (בגלל מאמר שכתבתי לפני שנים אחדות בזכותך ובגנותו של מזרחי, הושעיתי מעיתון בבעלות מתחרה שלך). שורות אלה, למרות שהן ספוגות ביקורת, יוצאות ממקום נקי ואוהד. ומהסיבה הזו, תקוותי שיעשו נחיתה רכה באוזן כרויה.
אתחיל מנקודת המוצא: "אני חושב שהתפקיד של מעריב הוא עצום ורב בשמירת הדמוקרטיה בישראל". אתה יודע מי אמר את זה? אתה! לחיים זיסוביץ' בתוכנית "תיק תקשורת" (17.5.05). ועוד מאותו ראיון: "אני רואה בהחזקת העיתון שליחות... אנחנו חושבים שהקיום של מעריב חשוב לדמוקרטיה, וחשוב לאיכות החיים שלנו כאן". מה אגיד לך עופר, כל מילה פנינה, והראיון כולו מחרוזת פנינים.
עכשיו שאלה: האם בפועל יש קשר הדוק בין השקפת עולמך העיתונאית, כפי שביטאת אותה ב"תיק תקשורת"- לבין המציאות? לצערי, התשובה היא לא! קשר רופף - כן! קשר הדוק - לא!אמרת "שליחות", ואם יורשה לי לפרש אותך, התכוונת לתחושה היפה והזכה, שאוהבי הארץ הזאת חשים, כשהם עושים משהו חשוב למען שמירתה, חיזוקה, ניקיונה, בנייתה, וביצורה.
שורות אלה נכתבות בגין ה"מיני מפולת" שזה עתה חווינו. כל מי שעיניו בראשו מבין, שהמיני מפולת הזו, היא בבחינת "הכתובת על הקיר". אם לא נדע לפענח אותה, נשלם בעתיד מחיר שספק אם נעמוד בו. המלחמה הזו חשפה בקיעים בכל המערכות הפרסונאליות, שאמורות ליתן תשובה הולמת ברגע מבחן.
האם האנשים המופקדים על חיינו אכן ראויים? אני נשבע לך בהן צדק, שאלוף במיל ותנ"צ בשירות פעיל סיפרו לי, שהכישורים הם הקריטריון האחרון בקידום קצינים בכירים בצה"ל, ובמשטרה. זה מתחבר לי עם מה שאמרת באותו ראיון מרתק לחיים זיסוביץ': "מספיק שיש את ההרגשה הזו, שמסתובבת במסדרונות צה"ל, שבשביל להתקדם להיות אלוף, או רמטכ"ל, אתה צריך קשרים עם המשפחה הזו (שרון), ועם עומרי. גם אם זה לא נכון במלואו, ויש רק ריח כזה, זה רע... אסור שנחיה במדינה שהשיקולים הם לא שיקולי אמת. שהכול, זה תן לי ואתן לך. אנחנו לא רוצים את זה, ואנחנו לא ניתן שזה יקרה". סוף ציטוט.
לא תתנו שזה יקרה? עופר נתתם!! ואני מתכוון לעסקה הבלתי כתובה ששרון עשה עם התקשורת הישראלית כולה, ובכלל זה מעריב, לאמור: אני אתן לכם הינתקות, ואתם תאפשרו לי לעשות במדינה הזו כבתוך שלי. וזה כולל גיבוי להשלכת תוצאות הקלפי לפח, לפיטורי שרים מתנגדים, רמיסת כל עיקרון דמוקרטי שהפריע, והכי חשוב: הגנה מפני מזוז. היית כאן! אתה יודע על מה אני מדבר.
אמנון אברמוביץ' נתן את האות במשל האתרוג, ו(גם) כלבי השמירה הראשיים של מעריב - התייצבו כאיש אחד. קבל כותרת מהעמוד הראשון של עיתונך: "התקשורת צריכה לשמור על שרון". במשנה היה כתוב: "העיתונאי אמנון אברמוביץ' נאם בכנס והוכיח עד כמה התקשורת מגויסת: רק שרון יכול לבצע את ההינתקות צריך לשמור עליו", יניב זך. עמודים 6-7 (26.4.05).
מעריב היה חייב לקבוע עמדה: אנחנו רוצים את ההינתקות בכל מאודנו, אבל אחרי שראש הממשלה התחייב לכבד את תוצאות משאל מתפקדי הליכוד - אסור לו לבצע את זה! אסור! יש כאן בוז מסוכן לקלפי. בדמוקרטיה, הקלפי הוא קודש הקודשים. ועל זה כמובן, צריך להוסיף את העובדה שראש ממשלת ישראל ישב על ההגה, רק משום ששני בניו מול חוקרי משטרה, שמרו על זכות השתיקה. בושה לכלבי השמירה!
העיתונאים השמאלנים שלך ידעו, שההינתקות הושגה בדרך בלתי כשרה, ע"י מנהיג בלתי כשר. ולמרות זאת, לא יכלו לעמוד בפיתוי. אני זוכר את דן מרגלית ואמנון דנקנר מבקרים את שרון (במיוחד מרגלית), אבל לכסח בבוקר, ולקנות אידיאולוגיה גנובה בערב, זה מזכיר לי את הסרטים על הנזירה בבוקר, וזונה בלילה. זוהי הזניית מקצוע העיתונות.
הציבור לא מטומטם, עופר. אם מעריב דיווח על השחיתות של שרון באופן אמביוולנטי, הרי שראש הממשלה הנוכחי, למרות העננה הפלילית המלווה אותו, זוכה אשכרה לשירותי יחצנות של בכירי עיתונך. כמעט הייתי אומר, על גבול המעילה באמון. אתה לא מריח?? משהו רקוב בממלכת דנה מארק. סליחה, דנה אולמרט.
אין צרכן תקשורת בישראל שלא יודע, שארי שביט צודק כשהוא כותב: "אולמרט הוא ראש ממשלה שעיתונאים המציאו אותו, עיתונאים גוננו עליו, ועיתונאים שימרו את שלטונו" (הארץ/ 11.8.06). אתה יודע כמוני לאיזה עיתונאים הוא התכוון באופן מיוחד.
לא אתחסד: גם אני, למרות סלידתי משחיתות, אם חבר שלי היה ראש ממשלה מושחת, אני מודה - לא הייתי מטפל בו. מהבחינה הזו, אין לי טענות לדנקנר, מרגלית, וטומי לפיד.
אין אחרים?? מה קרה שיואב יצחק כבר לא במעריב? כל מי שמכיר אותו יודע, וזה כולל גם אותך, שהוא חסר פניות, שמנהל מערכת יחסים אובססיבית עם שחיתות. אין אמיץ ממנו. אצלו, חברים יש באגד. מבחינתם של האזרחים הסולדים מהמושחתים - יואב יצחק הוא בשורה. למען המלחמה בשחיתות, למען מעריב ולמען הקוראים - דחוף, הזעק אותו!!
מה אני מציע? בלי תחושת קטונתי, הריני פורס בפניך את הצעתי: אסוף את אנשיך הבכירים, ודבר איתם ציונות. למען 158 הרוגי לבנון, 500 הפצועים, ושבעה מיליון אזרחים שרוצים לחיות במדינה מתוקנת, מעריב מתחייב לנער את האבק מעל הערכים הקלאסיים של העיתונות. איך אמרת באותו ראיון? על-פי אמונתי, עיתון גדול, הוא לא רק צינור להעברת מידע, הוא לא רק במה, הוא שחקן בזירה הציבורית. ואם יש לו יכולת לשנות לטובת כולם, זאת לא רק זכותו, זוהי חובתו". מילים כדורבנות.
אחרי הפיאסקו בלבנון, זה זמן הפשלת השרוולים עופר. יש המון לתקן, המון לשפץ, והמון להחליף. החדר בלוחמיך גאוות יחידה, וסמן להם את המטרות. מעריב לוקח על עצמו חמש משימות שהן עולם ומלואו.
הראשון: שיפור האמינות!
השני: הידוק היחסים עם מבקר המדינה.
השלישי: חיזוק אמון הציבור בדמוקרטיה.
הרביעי: יבוא מסקנדינביה נורמה חסרה: התפטרות!
החמישי: חיזוק הלכידות.
א) בכל סקרי האמינות, התקשורת מנהלת קרב עיקש עם הפוליטיקאים על המקום האחרון. חוסר האמון כלפי התקשורת נובע בעיקר מרפיסות וסלחנות כלפי פוליטיקאים מועדפים, ומאמץ חריג (היועץ רובינשטיין הגדיר את האובססיה של מזרחי: "להיטות יתר"), להבאיש את ריחם של פוליטיקאים יריבים. מעכשיו: סוף לנשיכות הסלקטיביות.
ב) מבקר המדינה מצביע על ליקויים. התקשורת תפקידה "לגרש" את המושחתים מחיינו הציבוריים, ולעקוב אחרי ישום מסקנות הדוח. הדגש הוא על המילה "לעקוב". מה שראינו עד היום, זה סתם רעש, שמתפוגג מעצמו תוך יום. תבדוק אותי. הפוליטיקאים מתייחסים אל הדוח כמו אל "דווידקה". כולה רעש וצלצולים.
ג) מעריב מזהיר את הפוליטיקאים לא לסחור יותר במנדט שהם מחזיקים בנאמנות. מי שמאס באידיאולוגיה שהביאה לו את הכיסא, יתפטר, ויעשה עם עצמו מה שמתחשק לו - כולל מעבר למפלגה יריבה. ברור כשמש שמי שמחליף אידיאולוגיה תמורת ג'וב, הדבר האחרון שמעניין אותו, זה אינטרס הציבור. כל נבחרנו צריכים לדעת: מי שיעז לעשות זאת, נכנס למרכז הצלב שלך.
כנ"ל פוליטיקאים חשודים, שמול חוקרי משטרה, שומרים על זכות השתיקה. מזוז מרשה- מעריב לא מרשה. מי שישתוק בחקירה, איבד את זכות הדיבור במעריב. לא צריך להיות גאון כדי להבין, שמי ששומר על זכות השתיקה, מסתיר התנהלות עבריינית.
ד) לקיחת אחריות. אין בארץ נורמה של לקיחת אחריות למחדלים והתפטרות. כולם נאחזים בכיסא, משל היה חבל הצלה. מעריב מחדש את המסר: כיסא = שירות לציבור. מי שרואה בכיסא חבל הצלה, מעריב יהפוך את החבל הזה, לחבל התלייה של הקריירה שלו.
ה) מעריב מכריז מלחמה נגד הסרבנים והמשתמטים. מדינה הנמצאת תחת איום קיומי, אסור שיהיו בה סרבנים ומשתמטים. אף אחד לא פראייר של אף אחד. מדובר בפצצה מתקתקת, שיום אחד תתפוצץ לנו בפרצוף.
לסיכום עופר. את כל המאמר הזה, ניתן לתמצת לסטיקר עם הסלוגן "איפה הבושה". ובעניין הזה אני אומר, לפני שאני שואל אחרים, אני שואל את עצמי: "איפה הבושה".