מבחינה כלכלית העסק הכי טוב בישראל זה להיות נשיא המדינה. במשך תקופת הכהונה מממנת המדינה את כל עלויותיו - כולל נסיעות עם פמלייתו לחו"ל - וזאת בנוסף לעובדה שהנשיא אינו משלם שכר דירה בעבור המגורים במעון הנשיאותי בירושלים. רק כדוגמה: תקציב נשיא המדינה משה קצב ולשכתו, על-פי נתוני ספר התקציב של האוצר לשנת 2006, עומד על 25,847 מיליון ש"ח. אך זה רק הכסף הקטן. בפועל הנשיא הוא השכיר היקר ביותר במדינה, לעתים גם אחרי מותו.
להלן מספר יתרונות כלכליים המסבירים מדוע כדאי להיות נשיא: אם כל אזרח במדינה מגיע לגימלת פנסיה בשיעור של מקסימום שבעים אחוז ממשכורתו האחרונה וזאת אחרי שלושים וחמש שנות עבודה - הרי נשיא לשעבר מקבל פנסיה של מאה אחוזים בתום משך כהונתו בת שבע השנים; אם כל אזרח מן השורה משלם מס הכנסה על הפנסיה - הרי הפנסיה הנשיאותית פטורה ממס; אם כל אזרח משלם בעבור השירותים הרפואיים - הרי נשיא לשעבר זוכה לשרות רפואי חינם יחד עם עוד כמה צ'ופרים "קטנים" לכל החיים כמו רכב צמוד עם נהג, דירת שרד בירושלים, לשכה המספקת לו שירותים, כולל שימוש בלתי מוגבל בטלפונים. וגם: דמי אירוח. ועוד פרט כלכלי "שולי": אם חס וחלילה הולך הנשיא לעולמו ממשיכה אלמנתו ליהנות מתקציב בן מאות אלפי שקלים בשנה, המגיע ישירות מקופת המדינה, למשך כל ימי חייה.
לא כל אדם מן היישוב יכול לזכות במשרה הנכספת. בדרך כלל היא נופלת בחלקם של פוליטיקאים, בעיקר מן הטעם שפוליטיקאים - 120 חברי הכנסת שעיקר אומנותם מתמקדת במדיניות של "יד רוחצת יד" - הם הבוחרים את הנשיא. רוב נשיאי ישראל עד היום היו פוליטיקאים - בעיקר כאלה שניצבו בסוף דרכם הפוליטית לפני כניסתם לתפקיד הנשיא. למרות הבחירה הפוליטית מצפה העם כי הנשיא, לאחר שנבחר, יתעלה מעל לשיקולים מפלגתיים וימלא את תפקידו באופן ממלכתי. למרבה הצער, לא תמיד זה מצליח ולא אחת מושמעות טענות כנגד נשיא זה או אחר על כך שהוא משתמש בסמכויותיו המוגבלות תוך הפעלת שיקולים פוליטיים.
במשך שנים לא מעטות קיים בישראל ויכוח סביב השאלה אם בכלל יש לנו צורך במשרת הנשיא. המחייבים את המשך קיום המוסד הנשיאותי טוענים כי הנשיא חשוב למדינה כסמל ייצוגי וכי העם רואה בו אות של אחדות. אלה החושבים כי התפקיד מיותר טוענים כי לקבל כתבי האמנה של שגרירים יכול גם שר החוץ, כדי לפתוח את אירועי יום העצמאות די לנו ביו"ר הכנסת וכדי להעניק את גביע המדינה בכדורגל אפשר להסתפק בשר הספורט.
למרות כל האטרקטיביות הכלכלית ומעטה הכבוד האמור לעטות את נשיא המדינה, נראה כי מזה שנים לא מעטות קללה נפלה על בית הנשיא; כל מי שנכנס בשעריו כמלך בגדוד "גמר" בבושת פנים על גבול ביזוי המוסד הנשיאותי. כך היה בסיום כהונתו של הנשיא עזר ויצמן וכך, כנראה, יהיה גם גורלו של הנשיא קצב שמן הבחינה התדמיתית אפשר להעריך כי כבר הפסיד במערכה ואיבד את הדרו הנשיאותי.
קשה עד מאד להניח, כי העולם הפוליטי בישראל ייאות לוותר על זכותו הייחודית לבחור מבין שורותיו את המועמד הבא לנשיא המדינה. ברור כי המתנגדים העיקריים לביטול המוסד המיותר הזה הם אלה הרואים את עצמם מועמדים ראויים למשרה הרמה ולכל טובות ההנאה הנלוות אליה. כל מי שמכיר את שפת הסימנים יודע כי המרוץ לתפקיד הנחשק כבר החל ומועמדים אינם חסרים. איש איש - ואולי אישה אישה - כבר מונים את מעלותיהם באזני הציבור, בעצמם או מפי שלוחיהם, כאשר עיקר המרוץ אינו מתמקד רק בשאלה אם הם ראויים לתפקיד או שהתפקיד הולם להם, אלא עד כמה חשובה בחירתם בעבור האומה, המדינה והדגל.
ברור לחלוטין, כי כל אחד מהמועמדים - יהיו מי שיהיו - יפעיל את מערכת היחצנות האגרסיבית ביותר, את הלובי הפרלמנטרי היקר ביותר, כדי להביא לסיפוק תאוות כבודו ולזכייה במשרה הרמה. יחד עם זאת קיים שיקול אחד חשוב ומשמעותי ביותר שאותו חייבים חברי הכנסת הבוחרים את הנשיא לקחת בחשבון. אין זה מתקבל על הדעת ששוב תיאלץ המדינה להתמודד עם נשיא שייצרו ותאוותו יגברו עליו; מבחינת טוהר המידות חייב הנשיא המיועד טהור מכל רבב; אסור בבחינת ייהרג ובל יעבור שיהיה המועמד לנשיאות בעל עבר של קיום יחסי מין נואפים, לא עם אשת איש ואף לא עם אישה שאיננה רעייתו; קל וחומר בן בנו של קל וחומר אסור אפילו שידבק בו רבב בן רבב של שמועה בדבר הטרדה מינית; ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה נשיא שיוגדר בפי העם בתואר "חרמן".
ואם אי פעם בעבר גבר עליו ייצרו של הנשיא המיועד, מוטב לו שיעשה כדברי חז"ל: ילבש שחורים ויילך לעיר זרה שאין מכירים אותו בגבולותיה. שיירד למדינות הים או לכל מקום בעולם, רק שלא יעז לנסות ולשרת אותנו במשרה שעדיין נראית בעיני רבים כסמל לכבוד, בתפקיד שיש המגדירים אותו כקודש הקודשים של הדמוקרטיה.