שאגתו של 'המשגיח' בהיכל הישיבה עודה באוזן, מהדהדת בעוצמתה. היא חודרת ללב כל פעם מחדש, מדי שנה בשנה, רגע לפני שאוגוסט מתחלף בספטמבר.
אלול, חודש הרחמים והסליחות.
חודש לחשבון הנפש. ואין נוקב מאשר חשבון נפש בשעת פטירתו של אדם מן העולם.
באלול תשס"ו, יותר מתמיד, קל לי לערוך חשבון נפש. זו שנה - שנה בדיוק – ליום בו עלו בתי-הכנסת של גוש-קטיף בלהבות השנאה של בני-דודנו הישמעאלים, ואני מקבל את הטלפון הגרוע מכל; הטלפון המבשר על פטירתו של שלמה פרידמן ז"ל, מוותיקי הגוש.
בשבילי, "הדוד שלמה".
חומצה על החולצה
נכון, הוא גר בגני טל ובהמשך עבר לנווה דקלים. אבל לפני כן הוא גר בימית, והרבה-הרבה לפני כן הוא היה במחנות ההשמדה בגרמניה, שם איבד את בני משפחתו.
שלמה עבר הרבה בחיים, ולא אמר נואש. הוא הצליח להשתקם, לבנות משפחה לתפארת, בנות ובנים מצוינים, רובם אנשי מעלה אדומים. המפורסמים שבהם, שניים הם: ינקי, עסקן ציוני-דתי ממולח – שתשמעו לי, עוד יהיה שר במפד"ל – ורפי, שיעדיף כמו תמיד להישאר מאחורי הקלעים. בטח הוא יהיה מנכ"ל המשרד.
זו כבר הפעם השלישית שמגרשים את דוד שלמה. והפעם, הפעם הוא לקח קשה, קשה מאד, את הפינוי מהגוש. מיום שעזבו הוא ורעייתו את נווה דקלים, הוא חלה ומצבו הידרדר והידרדר. עד השבת האחרונה, אז הוא שבק חיים.
הזיכרונות לוקחים אותי שנה אחורה, לא נותנים לי מנוח. בימים האחרונים לחיי הגוש, התארחתי בביתו שבנווה דקלים. הגעתי לשם כנושא תעודת עיתונאי, לא כאחיין. והתנהגתי אדיש, אפילו קצת מתריס. רעייתו, דודה טובה שתחיה, והילדים, העדיפו לא לדבר על זה, אבל בארוחת הבוקר של היום האחרון בגוש, הם הדליפו בטעות שמאז הגיע הצו הראשון של מנהלת סל"ע הדוד חלה במחלה. אז הם עוד לא ידעו שהיא "המחלה" האיומה.
והמשכתי להתריס, כי הייתי בטראנס הזה. כששאלו אותי לפשר הדבר, הוצאתי מהתיק את הראלף-לורן המשובצת והצבעתי: "שפכו עליי חומצה, ממש כמו קוראים לי אריק שרון. זה הם שמשניאים עצמם עלינו".