חובבי הגשש שבינינו ודאי זוכרים את המערכון "שירים ושערים" בו המרואיין, אוהד בית"ר, גומר כל תביעה של האוהדים ב"ואם לא אז אנחנו נשרוף ת'מועדון".
בישיבת חירום של ועד ראשי האוניברסיטאות שהתקיימה החודש (יום ה', 7.9.06) הודיע היו"ר פרופ' קווה כי שנת הלימודים האקדמית לא תיפתח בזמן, אם הממשלה לא תחזיר מיד 350 מיליון ש"ח שקיצצה בתקציב האוניברסיטאות. לא עברו ימים רבים והנה "עז" נוספת: הממשלה הכניסה לטיוטת חוק ההסדרים פרק המדבר על הקמת ועדה לבחינת "מבנה העסקה ותגמול" באוניברסיטאות, שפירושו שכר דיפרנציאלי למרצים ואולי העסקה ללא קביעות.
תגובת ארגוני הסגל באוניברסיטאות היתה נחרצת: במכתב לשרת החינוך מן ה-10 בספטמבר, כפי שצוטט בהארץ, הודיעו לה שאם תחליט הממשלה להקים ועדה על-פי חוק תכריז המועצה על שביתה כללית, ללא הגבלת זמן, בכל המוסדות האקדמיים.
איני רוצה להידרש לסוגיה איך שורפים מועדון שרוף (אם איני טועה חשב על זה כבר האוהד מהגשש, שכלל בתביעותיו מועדון עץ חדש לבית"ר, כדי שיהיה מה לשרוף. אך זה כבר חורג באופן גס מהאנלוגיה). הייתי רוצה במקום זאת לנצל סבלנות הקוראים לאיזכור שתי שביתות שלנו מהעבר הקרוב.
בחודש מארס בשנה שעברה חלו הפגנות סטודנטים, ששיאם היה בהכרזה על יום שביתה ארצי. באופן מאולתר וחפוז הכריז גם ארגון הסגל האקדמי על שביתה "בשילוב ידיים עם אירגוני הסטודנטים". כתבתי על הפזיזות הזאת בעוד מועד ב-
[קישור] . ליום ב' נועדה השביתה. במוצ"ש שלפני כן נועדו שרון ולפיד בחווה לצפות בכדורגל ישראל-צרפת והתוצאה היתה 380 מיליון, לערך, לטובת ההשכלה הגבוהה, אבל בכיס של שינוי. (אגב, לתגובה בשם "כופתאות לפורים" בתחתית הכתבה הנ"ל יש עניין מיוחד בדיעבד).
ביום א' הודיעה ההסתדרות הכללית ששביתת התמיכה שלה בסטודנטים מועברת מיום ב' ליום ד' "מטעמים טכניים". ביום ב' בעשר בבוקר הודיע יו"ר התאחדות הסטודנטים על נצחונו הגדול בגין כספי שינוי, ועל ביטול השביתה. אבל אנחנו, הסגל, שבתנו כל היום.
סיפור עגום לטעמי עוד יותר, ושלא אאריך בו כאן, הוא סיפורה של השביתה מ-2001 שארכה ארבעה שבועות שלמים מבלי שהציבור הבין למה. היה זה בשיא תקופת האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים התפוצצו בכבישים.
לא על התבונה בניהול שביתות אני מדבר. גם לא על כך שההתנהלות הזאת מרחיקה מאיתנו את הציבור (כולל תלמידינו הרבים), שנעשה אפאטי לענייננו ורואה בנו סקטור מפונק. כתבתי על כך בעבר. יש פן חדש שאותו ברצוני להעלות.
בכל מכניזם של שביתה יש שלושה צדדים. אינני תמים, ברור שבשביתה צריך להיות הצד השלישי שסובל ממנה וניזוק ממנה. אבל "הצד השלישי" שלנו - הסטודנטים - הוא מאד מיוחד במשולשי השביתות בכלל. עובדי "בזק", למשל, אם הם שובתים, אינם רואים פנים מול פנים ביום-יום את הפרטים הסובלים מהם - לתקופה של שלוש, ארבע שנים ויותר. אפילו רופאי בתי-חולים אינם מגיעים לרמת הקירבה הזו והיא מהווה גורם פחות חשוב בשביתתם. מורי בתי הספר - מבלי לזלזל חלילה בנזק שגם הם יכולים לגרום - אשאיר לקורא לשקול את הדוגמא שלהם ו"הצד השלישי" שלהם לעומת הדוגמה שלנו מול הסטודנטים.
מרצה באוניברסיטה, כשהוא מטפס בתחילת הסמסטר על הקתדרה, הרי שמניה-וביה הוא מביא איתו יומרה לעליונות אינטלקטואלית, פדגוגית וערכית. הוא יכול במשך הסמסטר להתנער מאלו. אבל לעומת זאת באוניברסיטה אנחנו טוענים לרוב להיותנו "מחנכים", שלא לדבר כאן על הבמות ועל העצומות שאנו חותמים עליהן בתארינו האקדמאים - נא לא להתפלפל, בחתימה הזו אנו באים לשדר בדיוק את היומרה הנ"ל.
הסטודנטים שלנו - ואם אתחיל לדבר על המלחמה האחרונה אולי ייחשב לי לדמגוגיה - משתגעים ומתעצבנים מריח של מועדונים שרופים. עולמם ותוכניותיהם מחשבים להשתבש. אפילו אם מצקצקים להם לא להתרגש מאיומי ור"ה או ועד-הסגל האקדמי, התזזית הכללית אינה מגיעה להם. הם מקבלים בשלב מעצב זה בחייהם תמונת-עולם של יד איש בגרון-רעהו, וברור שלא רק המרצים אחראים לכך.
חשבון הנפש הנדרש מאיתנו איננו תובעני במיוחד. עלינו פשוט לשלוף לאט יותר. הנה, במקרה האחרון, הסירה הממשלה לפני ההצבעה על חוק ההסדרים, את העז של "מבנה ההעסקה והתגמול". תחת זאת ביקשה הממשלה משרת החינוך "לנסח מיתווה לרפורמה עד סוף אוקטובר". העז נלקחה בחזרה לא בגלל התקליט השחוק של איומי השביתה (כי אם, במקרה זה, בגלל התגייסות שרים וחברי-כנסת לעניין העקרוני). ומצד שני - הסכנה לחלוטין לא חלפה, כשם שלא התאיידו לפתע הגורמים והכוחות להופעתה מלכתחילה. נשכיל לעשות אם נשתתף בדין-ודברים בהתהוותו, ולא נחכה בחיבוק ידיים, כך שאם ה"מיתווה" המיועד לאוקטובר לא ימצא חן בעינינו - נשרוף ת'מועדון.