בית המשפט העליון עשה זאת לאחרונה פעמיים: הוא הודיע לכל הציבור, שהוא, למעשה, בעל הבית האמיתי. נשיא הלך ונשיאה באה - ועולם כמנהגו נוהג. עוצמה בלתי מבוקרת. עזות מצח כמעט בלתי נתפסת. התנערות מכל מידה של איפוק וריסון. זלזול בחוק ובציבור האזרחים. נטילה, למעשה, של החוק לידיים תוך גלישה, זחוחת דעת, לעבר אנרכיה משפטית גמורה.
האזרחים יכולים לבחור בקלפי על-פי כל שיטה שהם יבחרו לעצמם, אולם בבית המשפט העליון שוב אומרים לכל רוקחי הקואליציות, שמי שבסופו של דבר ינהל את המדינה הם שופטיו. איש לא יודע כיצד הם מתמנים, או מהי הפלטפורמה האישית שלהם, אבל הם אלה שמבקשים כעת לקבוע אם יש עניין בעל חשיבות ציבורית חיונית הטעון בירור, דבר המצדיק הקמת ועדת חקירה, שאת חבריה תמנה נשיאת בית המשפט העליון, והם אלה שרשאים, להשקפתם, לפגוע בחסינותו של נשיא המדינה ולחייב אותו לבוא בפניהם כאחד האדם, בניגוד לחוק יסוד: נשיא המדינה, כדי להסביר מדוע הוא אינו משעה את עצמו, או פורש בכל דרך אחרת מעיסוקיו הממלכתיים.
חזקת החפות הייתה כלא הייתה. זכותו של הנשיא לבחון את חומר הראיות לא קיימת. עתה עליו, ועל היועץ המשפטי לממשלה, לבוא, בתוך שבעה ימים, וליתן לשופטים הסברים, או להצטדק, או לומר להם, לחילופין, בלשון הכי מנומסת שאפשר בנסיבות כאלה, שזה לא מסמכותם להיכנס בכלל לשאלות שהם מבקשים לברר בדרך-לא-דרך, שיש בה רק פופוליזם ורצון להראות לכולי עלמא מי כאן בעל הבית. לא בטוח שהשופטים ייאותו לראות עין בעין עם הנשיא, או עם היועץ המשפטי לממשלה, ואז יהיה עליהם לבחור באחת משתי אפשרויות ששתיהן לא נוחות מבחינתם: לסגת מן העמדה הראשונה או להסתכן בהתנגחות ישירה עם אי-פופולאריות גוברת והולכת.
את אותו הדבר יהיה אפשר לומר, כמובן, על הדרישה לשמוע מן הממשלה מדוע אין היא מקימה ועדת חקירה מן הסוג שהוא כה אהוב על נשיאי בית המשפט העליון. ההחלטה של הממשלה בעניין זה, בין אם אוהבים אותה ובין אם-לאו, היא הרי פוליטית מעיקרא, ולכן היא נמצאת לחלוטין בתחום סמכותם של נבחרי הציבור, אז מדוע מבקשים עתה השופטים בבית המשפט העליון, אלה שמעולם לא נבחרו לתפקידם, או עברו שימוע פומבי מסודר, לומר לממשלה כיצד היא צריכה להתנהל בתחום שהוא אינו מעניינם? כלום מתקבל על הדעת שלשבעה שופטים, ההרכב שצפוי לדון בעתירה, יש יותר חוכמה מן התבונה הקולקטיבית של ממשלה נבחרת?
לא את שיטת הממשל צריך לשנות. שום ראש ממשלה, ייבחר כפי שייבחר, לא יוכל לשרוד, אם כוחו של בית המשפט העליון לא יעוקר באופן שמקובל בכל מדינה דמוקרטית. לא באנגליה ולא בארצות הברית, ולא בשום מדינה מתוקנת אחרת באירופה, לא מתירים לעצמם בתי המשפט לחרוג מתחומם- ולהושיב ראשי ממשלה או נשיאים על כיסא בפניהם כילדים נזופים הממתינים למנהל.
ייתכן שבקרוב מאוד - אם חלק מן החשדות נגד אהוד אולמרט יהפכו לכתב אישום - שוב תתקיימנה בחירות כלליות. ראש הממשלה יצטרך אז ליתן את הדין בפני ציבור הבוחרים. יכול להיות שהוא ייבחר מחדש - ויכול מאוד להיות שמשהו מאוד לא נעים אחר יקרה לו. אבל לא שופטי בית המשפט העליון הם אלה שצריכים להכריע. החוק הוא חוק - והכול מחויבים לקיים אותו, בין אם מדובר בנשיא המדינה, שזכויותיו החוקתיות אינן יכולות להיות למרמס בידי אף אחד, ובין אם מדובר בממשלה שנבחרה בידי ציבור הבוחרים.
חשוב להבהיר את הדברים לפני שניגשים, כדרישתו של המצטרף החדש לשולחן הממשלה, לשנות סדרי בראשית בחוקי הבחירות.