אפשר שכן ואפשר שלא

עובד המבקש להוכיח כי חלה עקב תנאי עבודה הכרוכים במתח, זיהום, רעש וכיוצא באלה תנאים שאינם גלויים לעין, ניצב בפני קשיי הוכחה בלתי אפשריים. סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, בא להקל על עובדים אלה. הסעיף מטיל על המוסד את הנטל להוכיח כי "השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". בהעדר הוכחה שכזו, העובד זוכה בהכרה ובזכויות של נפגע עבודה. אלמלא סעיף 83, היו זכויות העובדים בביטוח הלאומי הופכות במקרים רבים לתיאורטיות. אולם לא די בסעיף 83. על-מנת שסעיף 83 יהיה בעל ערך, צריך שיהיו גם שופטים בעלי הבחנה, יכולת שיפוטית וקריאה מושכלת של חוות דעת רופאים. המקרה של חיים בראור מדגים זאת היטב. בראור החל לעבוד באגד בהיותו בן 26. משך 30 שנה, עד הגיעו לגיל 56, עבד בראור כנהג. בתקופה זו נחשף לרעשים מזיקים. בהמשך עבודתו לא נחשף בראור יותר לרעשים. 16 שנה לאחר שלא נחשף יותר לרעש מזיק בעבודתו, בהגיעו לגיל 72, אובחן בראור כסובל מליקוי שמיעה עצבי סימטרי בשתי האוזניים ומטנטון. בראור פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש כי זה יכיר בליקוי השמיעה ובטנטון כמחלות שנגרמו עקב עבודתו. המוסד דחה אותו. בראור פנה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. הדיון בתביעה הועבר להכרעת השופטת איטה קציר. השופטת קציר מינתה את ד"ר ברקו, כמומחה מטעם בית הדין, בשאלה מה הייתה השפעת עבודתו של בראור באגד על הליקויים בשמיעה ועל הטנטון. המומחה, כמו מומחים רבים אחרים למרבה הצער, הושפע במיוחד מהעובדה שבמהלך השנים בראור לא פנה לקבל טיפול רפואי. המומחה הודה כי ייתכן שחלק משמיעתו של בראור נפגע כתוצאה מחשיפתו לרעשים מזיקים בעבודה, אך לא ניתן לקבוע את מידת הליקוי השמיעתי כתוצאה מכך. לדעת המומחה, זמן הופעת ליקוי השמיעה בגיל 72 מראה על סבירות גבוהה יותר, שחלק משמעותי יותר מליקוי השמיעה הוא גילאי. ליקוי שמיעה ברמה כזו, כשמדובר בפגיעה בתדירויות הדיבור, היה מחייב פנייה מיידית לקבלת טיפול רפואי. פנייה שכזו לטיפול כאמור לא נעשתה. באשר לטנטון, קובע המומחה, לא היו תלונות על טנטון בזמן שבראור נחשף לרעש מזיק. כשטנטון מופיע 16 שנה לאחר חשיפה לרעש, אין קשר סיבתי בינו לבין החשיפה לרעש מזיק. לסיכום, קובע המומחה, יתכן שקיים קשר סיבתי חלקי בין ליקוי השמיעה לחשיפה לרעש מזיק בתקופת עבודתו של בראור באגד. אך קיימת סבירות שהשפעת החשיפה לרעש בעבודה פחותה מהשפעת גורמים אחרים על מצבו השמיעתי. המוסד קפץ על חוות דעתו של ד"ר ברקו כמוצא שלל רב. המילה "יתכן", בחוות דעת, טען המוסד, משמעה "שאפשר שכן ואפשר שלא, ועל כן אין הצדקה לאשר את התביעה ולתת למבוטח ליהנות מהספק". לא כך הבינה השופטת קציר את חוות דעת המומחה. אכן ד"ר ברקו קבע כי קיימת סבירות שהשפעת חשיפתו לרעש של בראור בעבודתו פחותה מהשפעת גורמים אחרים. אולם, מבהירה השופטת, המומחה לא נקט בלשון החוק הדורש כי השפעת העבודה תהיה "פחותה הרבה". המומחה גם קובע, כי יתכן וקיים קשר סיבתי חלקי בין ליקוי השמיעה לחשיפה לרעש בתקופת עבודתו של בראור כנהג, כלומר עד הגיעו לגיל 56. "כאשר מדובר בקשר סיבתי חלקי בין חשיפה לרעש מזיק בעבודה לבין ליקוי השמיעה, וכאשר מדובר בקיומה של סבירות שהשפעת החשיפה פחותה מהשפעת הגורם הגילאי, פירוש הדבר כי כפות המאזניים שוות. במצב שכזה", פוסקת השופטת, "יש לפרש את חוות הדעת לטובת המבוטח". התוצאה הסופית: ליקוי השמיעה בשתי האוזניים הוכר הן כמחלת מקצוע והן כתאונת עבודה על-פי עיקרון המיקרוטראומה. התביעה להכרה בטנטון נדחתה.