במקום לנהל שיח רציני על מקומה של הומוסקסואליות בחברה הישראלית, כולם עוסקים בהתלהמות דוחה. כאשר ההתלהמות לבדה הופכת לדרך בה נוקט האדם בכדי לעמוד על עקרונותיו, צודקים באשר יהיו, נשחקת מהות העקרונות.
אסור להיגרר לטשטוש ההבחנה החשובה כל כך בין תופעת ההומוסקסואליות כנטייה מוּלדת לבין ההומוסקסואליות כטרנד חברתי, המקבל לגיטימציה בחוגים מסוימים של החברה הישראלית. התורה לא מתעלמת מהנטייה ההומוסקסואלית. היא אף לא פוסלת את התופעה. כל הטוענים לאי טבעיותה של זהות מינית זו במובן מסוים מפקפקים בשלמות הבריאה האלוהית. ברם לא כל דבר טבעי הוא בריא ונכון, הראוי לקיום. עולמנו, שלפי הקבלה נמוך במהותו הרוחנית מכל העולמות, נברא כבר תיקון, שלם כבריאה אך לא מושלם.
במסכת תזריע ה', מספר מדרש תנחומא על שיח בין רבי עקיבא לבין "טורנוסרופוס הרשע", נציב רומי דאז, שטען כנגד מצוות ברית מילה. הוא הסב את תשומת ליבו של רבי עקיבא לטבעיותה של הבריאה, הלא הגבר נולד עם עורלתו וזה הדבר הטבעי ביותר. הסכים לו ר' עקיבא וענה אכן ברית מילה אינו מעשה טבעי כי אם המעלה אותנו מעל לטבע, ומתקן את העולם.
האיסור החמור עליו גוזרת התורה מיתה, הוא איסור משכב זכר. זהו הגבול והניסיון הקשה כל כך, בו צריך לעמוד האדם בעל זהות מינית שונה. הומוסקסואל הנאמן להלכה גוזר על עצמו חיי פרישות מינית ובדידות איומה שמעטים מאיתנו יכולים לחוותה. אדם כזה ראוי לחיבוק ואהבה ייתרה מהחברה, בטח ובטח מהקהילה הדתית. האחרים, אשר אינם נוהגים כפי ההלכה, אך עושים זאת בצנעתם, אינם שונים מנואפים, גונבים, שוכרים באדם, והעושים שורה ארוכה של עבירות אחרות, חלקן חמורות יותר חלקן פחות.
מצעד הגאווה הוא אירוע מתועב, פרובוקטיבי והרסני במימדים רחבים בהרבה מאלו הנראים לעין. להבדיל מן הנאמר לא מדובר במצעד הקורא לסובלנות כלפי הומוסקסואלים, כי אם העלאת המיניות לדגל הראווה. קיומו אינו רק פוגע ברגשות של רבים הן בעם היהודי והן בעמים אחרים, הרואים בירושלים מעוז הקדושה, אלא קיומו עתיד לשבור סטאטוס קוו בר אלפי שנים של ירושלים כעיר אלוקים. זו קריאת תיגר נגד הדת והאלוהות, בהפיכתה של ירושלים לסדום ורמיסת מוסכמות אנושיות מימי המבול. השלכות המצעד, אם חלילה יתקיים, יהדהדו בכל הרבדים, האישיים, החברתיים והלאומיים. כל יהודי שעקרונות היהדות וקדושת ירושלים עומדים לנגד עיניו מוטל עליו לבוא, אבל ולבוש שק, לעמוד חומה אנושית כנגד המצעד.
לפי טענת החוקרים רק חמישה אחוז מהאנושות הינה הומוסקסואלית מולדת. לאומת זאת תופעת ההומוסקסואליות רחבה בהרבה. מצעדי גאווה מעלים את ערוות מיניותם של המשתתפים בהם לנס התורן ומבקשים להכשיר את משכב הזכר בתודעה החברתית, בעודם מרחיבים את תופעת האקט הפסול על המתקשים בהגדרת זהותם המינית.
אי אפשר להפריד את תופעת ההומוסקסואליות המתרחבת מהרדידות הרגשית המינית בה מצויה הקהילה ההטרוסקסואלית. האיר את עיני חברי אורן פרי-הר כי לאורך כל ההיסטוריה האנושית התחזקה הקהילה ההומוסקסואלית בו בעת שהקהילה ההטרוסקסואלית הייתה מצויה במשבר. כך קרה ביוון העתיקה כאשר ערכן של הנשים בחברה זנח לתהומות של שפל, עד שפסקו היותן בנות שיח כאינטלקטואלי כך גם רגשי. זה קרה בתקופה הויקטוריאנית ובתקופת השמרנות המינית באמריקה כאשר היצריות במין דוכאה. כל אימת שנשחק או הודחק הפן הארוטי-רגשי זנחה המיניות אל רדידותה וגרמה לרבים לחפש את המענה בהומוסקסואליות.
במשך שני העשורים האחרונים המיניות ההטרוסקסואלית עברה תהליך של הינזנות ופריצת גבולות של ערכיות מינית ששחקו את הפן הרגשי של היחסים. הנגישות ל"מין ללא תוצאות" שהביאה עמה הגלולה השליחה את רסן האחריות שבאקט המיני וכתגובת שרשרת הביאה לזילות אמוציונאלית ולאי סיפוק הדחפים היצריים של האדם.
הפרופורציה בין היצר והתאווה המינית לבין הגבולות שמציבה לאלו היהדות, שומרת על יחסי גבר ואישה תקינים. לא שמרנות היתר של המגזר החרדי ולא המתירנות המינית של המגזר החילוני לא יתרמו למילוי הבאר היבשה של מיניות רגשית. יחסי אישות המבוססים על תשוקה טבעית ובריאה, כבוד הדדי ומודעות לרוחניות דתית המתלווה לאקט המיני, הם היחידים שיוכלו לשנות באמת את פני הדברים.