'רכוש נטוש'

'רכוש נטוש' היא מסוג ההצגות שאי אפשר לומר שאתה נהנה מהן, אבל כדאי לצפות בהן. ולו בשל הדרמה השקטה והמעיקה המתרחשת בין ארבעה קירות. בין אם שתלטנית ומרירה (גילה אלמגור) לשתי בנותיה המתבגרות (הילה פלדמן ורותם זיסמן). אומנם מדובר בסיפור קטן על מערכת יחסים מחניקה, לוחצת ועמוסה, בין האם ובנותיה, אבל בסוף ההצגה נשאר הצופה עם תחושת מחנק קלסטרופובית ותחושת דכדוך מעיקה. שולמית לפיד לקחה את המושג 'רכוש נטוש' (בתים ודירות שננטשו על-ידי ערבים שברחו ו/נמלטו ו/גורשו מהארץ ב- 48) והפכה אותו לסמל. מטאפורה למצב הנפשי של טוני, האם, שננטשה על-ידי בעלה לטובת אשה אחרת. היום היא כמושה, קמלה ומקומטת, אבל עדיין מצפה לו שיפתח את הדלת ויופיע וששגרת החיים הקודמת תחזור. בינתיים היא מתגוררת בבית מט לנפול שנחשב לרכוש נטוש. המועצה שרוצה להרוס אותו, כדי לבנות שם כביש, מציעה לטוני בתמורה, דירה אחרת. טוני המרירה והעקשנית מסרבת לשנות את המצב, כי כאמור, היא נאחזת בכל שריד שמזכיר לה את בעלה. בינתיים, היא מתעמרת בבנותיה, שמתות לעוף כבר מהחור הזה ולהתחיל סוף סוף לחיות. טוני שנראית כמו חורבה עבשה - בדיוק כמו הבית שבו היא מתגוררת - מצליחה לתמרן את הבנות ולשלוט בהן תוך שהיא נוטעת בהן פחד ותחושות אשמה. אבל בתוך החדר המחניק והאוירה הדחוסה, הנשים בעצם לא יכולות להיפרד זו מזו. הן לכודות. לפותות בקשרי אהבה, שנאה, קנאה ונקמנות. לא לבלוע ולא להקיא. אין מוצא. איציק ויינגרטן, הבימאי, הטיב לבטא את תחושת האין מוצא ולהפיח במחזה רגעים דרמטיים חזקים. גילה אלמגור פשוט טובה. גם הילה פלדמן ורותם זיסמן אנרגטיות וכאובות. אבל הסיפור עצמו קטן מדי. לא מתפתח. סצינה אחת ארוכה ומתמשכת שאין בה נקודות מפנה שמשנות את העלילה. הכל מינורי. ליניארי. קטן וקומפקטי. עם זאת, על הבמה מתקיימת התרחשות ששווה צפייה. פרטים נטישה נפשית מאת: שולמית לפיד תיאטרון הבימה בימוי:איציק ויינגרטן שחקניות: גילה אלמגור, הילה פלדמן, רותם זיסמן.