לעיתים נדמה כי החיים בישראל מתקיימים דווקא מתחת לקו ה-418 מ' מתחת פני הים - של ים המלח, ים המוות.
אתה רואה אנשים טובים בכל מקום בו תפנה. פניהם מאירים אך נדמה כי קרביהם מתים. אני זוכר כיצד לפני עשרות שנים ניבאו לישראל כי תדמה לאמריקה - והגוססים ברחובות לא יזכו אפילו למבט חטוף מהעוברים לידם. זה לא קרה. רק תיפול - ירוצו לעברך כל מי שבסביבה - לעזור. תישאר ללא אוכל - מיד תקבל תרומה. אבל הכל נעשה עם עיניים כבויות. החשדנות חוגגת. אי האמון בשיאו.
למה זה קורה לנו, ומדוע כבר מזמן איבדנו את הפרופורציות?
אפשר להתחיל מלמעלה, או לחילופין מלמטה או אפילו מהאמצע. זה לגמרי לא משנה. בכל אשר תלך, ולאן שתפנה - תתחיל באופטימיות תהומית ותסיים בפסימיות מלווה בקללות עסיסיות שיותר לעולם לא תחזור על אותה טעות. בסופו של יום... תימצא בבולקה נוראה. נכון, לא תמיד. גם מטבע אינו נופל כל פעם מחדש על אותו צד. אבל חגיגות ונשפים אינם מנת חלקו היומית הממוצעת של הישראלי הממוצע.
בני האדם אינם מטבע, קשיח, המתגלגל מיד ליד ללא טעם וריח. סטירה ועוד סטירה - וזה כואב. כואב פיזית, ויותר - בפנים. זה אפילו משאיר צלקות, ומי אוהב לראות עצמו מושפל, כואב ומכוער?!
לימדו אותנו על דמוקרטיה. על היררכיות. על כבוד האדם. על חירותו. על השוויון, ועל כל מיני דברים בסיסיים שאין להעלות על הדעת חיים בלעדיהם. האם משהו מכל זה נשאר לנו?!
המציאות בישראל כרסמה בכל חלקה טובה, לאט אבל ביסודיות - עד שהגענו לתוחלת חיים ארוכה מבחינת הקדמה האנושית, אך מתקצרת משמעותית מחמת הלחץ הנפשי שבחיים כאן.
כן. משהו בסיסי בחיים כאן בישראל מעכיר ומאפיל על כל אופציית חיים סבירה, שיכולה וצריכה הייתה להתקיים מעל גובה ים המוות שאמור לסמל אצלנו את הקו האדום שמתחתיו לא יתקיימו לעולם חיים כלשהם. לעיתים נדמה כי החיים בישראל מתקיימים דווקא מתחת לקו ה-418 מ' מתחת פני הים - של ים המלח, ים המוות.
האם האדם בישראל רע מטבעו והוא הגורם לחיים כאן להיות כאילו והגיהנום כבר אינו מקום רע יותר לחיות בו?! מתברר שלא. דווקא הרובד האנושי כאן יכול היה להוות תשתית נהדרת לחיים בגן עדן עלי אדמות, אבל מתברר שיש מגזר מסויים שכל האידיליה הזו כלל לא בתוואי הגיגיהם או שאיפותיהם.
מי אלה אותם משביתי שמחה? דווקא אלה שאמורים היו לעשות לנו את החיים מרופדים יותר, עם התמורה המלאה למאמצינו לשפרם: הפוליטיקאים. לא. לא אותם עונבי עניבות וחמורי סבר רציני מאוס. גם הם, אבל לא רק הם.
אני בא לנפק הגדרה חדשה לפוליטיקאי: כל מי שעומד מול מצלמה, מיקרופון, או מתחכך עם גורם תקשורתי או הוני כלשהו - הוא פוליטיקאי. לדעתי: כל הפוליטיקאים ו/או הידוענים ו/או המקורבים לצלחת השמנה בה נבחשים כל מאכלינו בשגרת חיינו - הם הגורמים הישירים למצב הכאוס בו אנו חיים.
אפשר להתחיל עם המונח "ראש הממשלה" האיש שכולם אוהבים לשנוא אך אינם יכולים לו - אבל כבר לעסו אותו עד תום. אין לדעתי כל תועלת בהתעסקות עם הגורם הזה שאינו רלוונטי כלל לחיינו השגרתיים: עבודה, משפחה, בילויים. תנו לאיש הזה לצפצף עלינו, להתעסק בענייניו האישיים - ואפילו נממן לו נסיעות בינלאומיות "להאדרת קרנה של ישראל" - רק שלא יטריד את מנוחתנו הפנימית.
הייתי מציע גם לא להתעסק עם 120 הנבחרים שיושבים באותו מבנה עמודים מוזר באותה גבעה ירושלמית. הם כל כך טרודים ביחצנותם כלפי חוץ, עד שלא נותר בידם קמצוץ של זמן להבין עד כמה אינם תורמים לנו דבר. לו יכולים היו להתאדות למשך 4 שנים, ולחזור לצורך חיוך מלבב לעת בחירות בלבד - תאמינו לי שהיו מוכנים לכך.
אבל לא רק חברים אלה מנהלים את המדינה, למרות המציאות המוכיחה כי טוב היה לו לא היו נמצאים כאן ולו לרגע אחד.
מה עם כל העיתונאים? האם הם באמת נחוצים לנו? האם תורמים הם להפצת אור חיובי כלשהו לחיינו? האם מכניסים הם תוכן חדש ומועיל יותר לחיינו האפלוליים?
נדמה ששום דבר טוב לא בא מהם... ויש להם הסבר מקסים לכך: אנחנו בסה"כ מספרים לכם על המציאות כאן.
אז בשביל מה אנחנו צריכים אתכם? בשביל שתספרו לנו חזור וספר כי הנבחרים מושחתים? שיש אונס ברחובות? שתאונות הדרכים אינן מפסיקות? שנבחרי הציבור נסעו שוב לחו"ל על חשבוננו? שעיריית עיר זו או אחרת לא משלמת משכורות עובדיה? שנשיא המדינה חשוד בעבירות מין? שעובד בכיר בחברה מעל בכספים? שילד זרק אבן על מורה? שיש סמים ברחובות? שהזנות בכל פינה?
עיתונאים מפורסמים ומפרסמים שלי: מה בדיוק תפקידכם? להעכיר את נפשותינו חזור והעכיר - על דברים שידענו עוד לפני הדפסתו של העיתון?! לפני כותרות חדשות הטלוויזיה? לפני הידיעה על "ישראלי נפגע מירי... מאש כוחותינו... ממטען... מ"... מהחיים כאן שהם בהשאלה בלבד?!
האם בעיתונאים נסגרה רשימת המובילים באי עשייה חיובית ותורמת לאיכות חיינו? ממש לא.
ראו את כל הידוענים - סלבריטאים בלע"ז או בלעג. מה הם תורמים לנו?
ראשית, הם מתמלאים כספים עוד בינקותם - ורק שכל לבזבז אותו טרם קרם להם. מה עושים? מתבלגנים. קודם כל מתראיינים לכל מצלמה או מיקרופון שזז. אח"כ יוצאים במחול הופעות גורף מיליונים, ואחרי שמתחיל להימאס... מתחתנים עם ידוען אחר. אחר כך - מתגרשים. ושוב... מתחתנים עם עוד ידוען שידע את החבר... של החבר... ואת החברה של החברה... והכל... מתוקשר.
מי "עוזר" להם? העיתונאים כמובן. אחר כך באה הפליאה ההמונית על זה שהם נותנים דוגמה רעה לילדינו הקטנים, אשר מרוב רע... רוצים להידמות להם. התוצאה? תורים ארוכים במשרדי ההפקות והאודישנים לתפקידי במה כאלה ואחרים... והלימודים? יחכו...
נעבור לעוד חבר'ס... הכדורגלנים. אוה. נקודה כואבת, כי מי לא אוהב לראות כדורגל? אפילו אני. אבל מה התרומה של כל העניין הזה? אלימות במגרשים. מכות בין אוהדים של קבוצה אחת - כנגד אלה "השרופים" על הקבוצה השנייה... ומי המרוויחים? המרביצים? מקבלי המכות? וואללה, לא אלה ולא אלה. הכדורגלנים כמובן. אלה גורפים את המיליונים לכיס, מתהדרים בדוגמניות חטובות על מכסה הב.מ.וו שלהם... והילדים רצים או נשלחים על-ידי הורים תאווי בצע, לבתי הספר לכדורגל שנפתחו למענם... נכון... לאותם ריטיירינגס שגיל ה-30 כבר הפך אותם לפנסיונרים מבוקשים לצורך גידול הדור הבא של בועטי כדור הרגל.
שמתם לב שלאט ובבטחה התפרשתי על רוב רובה של השכבה הסלבריטאית המפנטזת על כספים רבים - ומוציאה לנו את העיניים? את מי שכחתי?
רק... את הרוב.
שכחתי אותם, כמו ששוכחים אותם כל אלה המוזכרים למעלה.
הרוב. הרוב שהולכים לעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה. הרוב שמגדלים בציפורניהם את ילדיהם. הרוב שבקושי מצליחים לשלם את המשכנתא. הרוב שרוצים להשיג תואר באוניברסיטה כדי להתקדם ולהצליח - אבל חוסר באמצעים ומימון שיש "לאחיהם" ה"פוליטיקאים"... מונע מהם לעשות ולו צעד אחד שפוי קדימה. את כל אלה שכחתי. שכחתי אותם כי שכחו אותם בבית.
שכחתי אותם - כי הם רצו שישכחו אותם. הרוב הזה שוכח את עצמו כל פעם מחדש בעצם סגידתו לכל אותם ידוענים ששוכחים אותם רגע אחרי שהמצלמה כבתה.
אלה שנבחרים... נכנסים לכנסת וסוגרים אחריהם את דלתות המשכן למשך 4 שנים... בערך.
אלה שקופצים מ"כוכב נולד" לכוכב אחר... ונוחתים רק אם קנו מנות סמים גדולות מידי.
אלה שמשחקים לפנינו על המגרש... עד שמישהו פוגע בהם בצורה כזו ששוב אינם כשירים להשתעשע לפנינו... או "שהגיל" עושה את שלו.
כמובן שלעולם לא נשכח גם את המחומצנים שתמיד מחייכים אלינו מאחורי המנהל האישי שלהם... עד שאחרי הגירושים הרביעיים שלהם... מבקשים שנעזור להם... כי לא הצליחו לעמוד על רגליהם לאחר הנפילה... ואין זו שמה הרשמי של הצגה.
ככה זה כאשר הוורוד שולט - החל מהחוק הקובע שיש להציב נבחרי עם בקדמת הבמה, ועד הכורח האנושי לסיגופים בדמותם של מיוחסים לחיות בכפית זהב ונופך נוצות... ואנחנו הרוב הסובל ומממן... נשתוק, כי כך מתאים לנו לאכול את מה שבישלנו בערב שבת.
הדייסה הזו רותחת, אבל חמור מכך - הורסת.
הישראלי עם הנשמה הטובה - מתפורר לנו בין הידיים והעיניים - ולא בטוח שהומצאה ההמצאה שתפיח בו רוח חיים מחודשת כפי שהבריאה הבריאה תוכנתה מלכתחילה.
אין בדברים אלה כדי לייאש מישהו מבין הקוראים, אלא להיפך: חיזקו ואימצו, רק נסו לא לאמץ אל ליבכם את כל התפל הזה שמדינת ישראל הציבה בראש חוצות כדבר הנכון - רק כדי שקומץ מאוסים ימשיך ליהנות על חשבוננו.