"מלחמת הגנרלים" - החלה. הדוח שהגיש האלוף יורם יאיר (יאיא) על תפקוד אוגדה 91 בפיקודו של תא"ל גל הירש ובמיוחד הדוח של האלוף אלמוג - על הקטע של חטיפת החיילים בלבד, שקרתה בגזרה ובאחריות של תא"ל גל הירש, הפכו אותו שלא ברצונו ל"כוכב הצפון", אבל לצערנו, במובנו השלילי בלבד.
האם רק גל הירש טעה וכשל, בוודאי שלא. האם יש אחריות פיקודית מיניסטריאלית למערכות מעל האוגדונרים של לבנון - בוודאי שכן.
האם גם עליהם, מהרמטכ"ל ומטה - לקחת אחריות? זה מה שהציבור וצה"ל על מפקדיו לאור החינוך רב השנים מצפה ממפקדיו והאזרחים ממנהיגיו הפוליטיים.
החינוך הצבאי, המסורת הלחימתית של יחידות העיליות של צה"ל, משך השנים מאז היווסדו, שהתבסס על דוגמה אישית, מנהיגות (ראה המאמר "מנהיגות ודוגמה אישית"), בו נשמעה הקריאה שהפכה לסמל - "אחרי": ליד הסיסמה "לא משאירים פצועים בשטח", פועלת לשני הכיוונים. כלומר: לא עמדת באתגר, לא מילאת המשימה כמתוכנן, לא העזת, לא הסתערת כשהדבר נחוץ, אתה מצופה לשאת בתוצאות.
צודקים אלה שטוענים שגם אם המשימה לא נראית, או מסובכת, או לא בהירה, יש לנסות לבצעה ולא "להניח את המפתחות על השולחן", כדרישת חלק מהפרשנים והמומחים, אבל יש מקום לנסות ולשכנע את הממונים ואת המפקדה שמעל ולהעמידה על המסוכנות והתכליתיות של המשימה.
אם בכל זאת מקבלים פקודה לביצוע, יש להשתדל מקסימאלית לבצעה, פרט למקרים חריגים שבהם יש סכנה ממשית, מיידית וודאית לשלום החיילים, ועל מפקד היחידה לעמוד על דעתו ולסכן את דרגותיו ולא להתפתות להיכנס לקרב אבוד מראש.
כמו כן, שבכל המקרים שתיארתי לעיל, על המפקדים שמעל לקחת אחריות אישית ופיקודית במידה שעמדו ולחצו על ביצוע המשימה. כאשר קוראים את הפרסומים מדוח שהגיש האלוף יורם יאיר (יאיא) ואלוף אלמוג, על ביצועי אוגדה 91, אין מנוס מלהגיע למסקנות אישיות כלפי האוגדונר גל הירש (אסור לשכוח ולהתעלם מן העובדה שחטיפת החיילים והסיבוכים מסביב הביאה בעקבותיה את מלחמת לבנון 2).
התקשורת הכתובה והאלקטרונית נותנת זמן מסך מכובד, לחברים של גל הירש, המתארים אותו כקרבן מלחמת לבנון, כטרגדיה אישית של קצין מצטיין, כאחד שנשכב על הגדר בעוד אחרים ממנו ומעלה מתחמקים מלקחת אחריות ופיקוד על מחדליהם וכשליהם.
בדרך שוכחים להזכיר, כי בחטיפה הקודמת נתגלו בדיוק אותם הכשלים כמו בחטיפה הנוכחית, כלומר האחראי על הגזרה ועל אוגדה 91, לא למדו כלום מהעבר.
הטעות הבסיסית, בטעונים האלה, היא בכך שמנסים ללמוד על דרכו, ערכיו וכישוריו של הירש מן העבר על ההווה. נצא מהנחה כנה שגל הירש עד לדרגתו ותפקידו הנוכחי היה קצין מצטיין, בצנחנים בשלדג וביחידות אחרות, אבל הביקורת היא על כישוריו ותפקודו באוגדה 91 - החל מאחריותו על חטיפת החיילים ועד לפעילות האוגדה במלחמת לבנון 2 (לציין גם את דבריו של מח"ט השריון שאמר למצלמה "גל הירש "אאוט" לגמרי, לא יודע ומבין מה קורה בשטח").
צריך לצאת גם מהנחה, למען הביקורת ההוגנת והכנה - שיש קצינים מוכשרים בצה"ל שמגיעים לדרגות ולפיקוד שהוא מעבר ליכולתם והכשרתם, ואז אם הם כושלים עליהם לשאת באחריות. בנקודה זו - דבריו הברורים והסדורים של דוח אלמוג, מדברים בעד עצמם.
ניקח את האוגדונרים האחרים של מלחמת לבנון 2 - שגם לגביהם יש ביקורת קשה על תפקודם, שיבוצם בשלב זה נעצר, גם עליהם מוטלת אחריות וגם עליהם מוטלת חובה אישית צבאית ופיקודית. אבל נכון טוענים אלה, שלא יכולים לעצור בביקורת רק בדרג האוגדונרים ויש להסתכל כלפי מעלה - כפי שרומז גם האלוף אלמוג בדוח שלו - וכפי שרומז בצורה ברורה גם תא"ל הירש במכתב ההתפטרות שלו.
צריך להוסיף על כך גם את הסוגייה שלא נדונה מספיק, בשלב זה, בכל נושא הביקורת והוויכוח הציבורי צה"לי לגבי מלחמת לבנון 2, והיא סוגיית השיבוצים לתפקידים הבכירים ובמיוחד הכשרתם לתפקיד הנבחר.
באשר לשיבוצים: אין זה סוד בצה"ל, שהשיבוצים העיקריים והמהותיים, לא נעשים תמיד לפי עיקרון של הקצין המוכשר והמתאים ביותר לתפקיד, אלא פעמים רבות, לפי הקרבה למשבצים, לובי שהופעל למענם וגאוות יחידה. לאמור: הצנחנים מושכים צנחנים וחיל האוויר מעדיף את הכחולים, והשריונרים את חבריהם.
היו ימים - בהם המטכ"ל, היה ברובו מקצינם בעלי כומתה אדומה, במשך הזמן הצטרפו אליהם גם אנשי שריון, ולאחרונה גל של אנשי חיל האוויר. האם זה טוב לצה"ל ולמדינה? רק בתנאי, שהאנשים שמונו הם באמת הטובים ביותר, המוכשרים והמתאימים לתפקיד. מלחמת לבנון 2 - נדמה לי לא הוכיחה את התזה הזאת.
הכשרה לתפקיד: מקובל בצבאות העולם שקצינים שעולים בדרגה ובתפקידי פיקוד, במיוחד ביחידות שדה או יחידות ייעודיות או מקצועיות, הקצינים המועמדים עוברים הכשרה מתאימה ובחינות התאמה.
כאשר מפקד אוגדה משוריינת במלחמת לבנון 2 שהיה בעברו קצין מצטיין ונועז ביחידתו הקודמת, שאינה שייכת לשריון, מתמנה לתפקיד הדורש הכשרה וידע בתחום - לא מוכשר לתפקיד וכושל בקרב, האחריות אינה רק עליו אלא גם על אלו שמינו אותו.
במאמרי: "נכשל בקרב וקודם בשלום" - תיארתי את ההכשרה הרחבה שעברו קציני חי"ר לשריון - כמו האלוף טל - מר שריון לעתיד, האלוף - צ'יץ, תא"ל צפורי ורבים אחרים.
כך גם לגבי תפקיד אלוף הפיקוד, קצין מודיעין ויתר הזרועות והתפקידים בפיקוד, כפי שלמדנו במלחמת יום הכיפורים - והכשלים של אלוף הפיקוד גורודיש וקציני המודיעין בפיקוד. הפרשנים הצבאיים, כמעט מאוחדים בדעה שעל הרמטכ"ל האלוף דן חלוץ, לקחת אחריות ולהתפטר, ואם לא יעשה זאת בהתנדבות, כנראה שהדוחות ועדת וינוגרד על ממצאיה יכריחו אותו לעשות זאת.
נקודת המוצא לנושא זה פשוטה והגיונית - אם קו האוגדונרים - לא עמד במבחן התוצאה והביצוע, הרי גם המטכ"ל וראשו לא עמדו בציפיות. "מלחמת הגנרלים", כפי שראינו וחווינו ממלחמת יום הכיפורים, מתחילה לקבל תאוצה. אלופים במילואים החופשיים יותר בקשר להעברת ביקורת פומבית ציבורית, יורים אש וגופרית על המלחמה, על הכישלון הצבאי ועל האחראי עליו, הרמטכ"ל דן חלוץ, כאשר בראשם האלוף יאנוש בן גל.
מאידך יש גם אלופים ביניהם מכוחות היבשה ומחיל האוויר, שיוצאים להגנתו של דן חלוץ או לפחות, לא ממהרים, לפני תום החקירות כולן, להסיק מסקנות, ראה תא"ל רן פקר, אלוף רן גורן ואחרים.
באשר להנחה, שאיש חיל האוויר לא יכול להיות רמטכ"ל של צבא שעיקרו חילות יבשה, עיקרון זה - לא מקובל עלי. אין כל מניעה או פגם במינוי רמטכ"ל שלא צמח מכוחות היבשה. כבר אמרתי בעבר, הרמטכ"ל לטעמי, דומה למנצח תזמורת, שלא חייב לנגן על כל הכלים, אבל חייב להרגיש, להבין ולחיות את היצירה, את המוזיקה, כדי שיוכל לנצח היטב על התזמורת ולהוציא ממנה את מיטב הצלילים.
רוצה לומר, אם רמטכ"ל ממנה לידו ראשי אגפים ומפקדי יבשה, ים, אוויר - מיומנים ומקצועיים, לרבות סגן רמטכ"ל, תפקידו להציג מטרות, להציג מסגרת, משימות, להיות קשוב לדרג המדיני, לתפקד בשילוב עם שר הביטחון. במקרה כזה - ההצלחה נובעת לא מהיותו איש חיל מסוים, אלא איש מטה מעולה.
אם נכונה הטענה שדן חלוץ חשב והאמין, שחיל האוויר יעשה את עיקר העבודה וחיל היבשה והים יהיו חילות עזר או סיוע, ותזה זו היא ששלטה במטכ"ל - זאת טעות אסטרטגית, והוא חייב לשאת בתוצאות כישלונה. ועדת וינוגרד, כנראה תיתן לנו תשובה גם בנושא זה.
כאשר עושים עכשיו, חודשים לאחר המלחמה סיכום כללי, ניתן לומר: שאם צה"ל השיג את המטרות בתחום הצבאי והמדיני, כמו הוצאת החיזבאללה ממוצבי דרום לבנון ונוכחותם על הגדר ובמקומם הגיע צבא דרום לבנון אחרי 25 שנה של היעדרות, ולצידם כוחות יוניפיל לצד ההישג המדיני במסמך מועצת הביטחון, הרי שהישג הצבאי נראה על-רקע הכשלים והטעויות, כלא רע בכלל. ולגבי כל אלה ש"איבדו את הצפון" מכל הבחינות - הגיע הזמן לאפס אותם.