ביחסים בין נבחרים לבוחרים, אין נורמה יותר חשובה מ"לקיחת אחריות". הנורמה הזו כולה אינטרס של האזרחים. בישראל, הנורמה הזו איננה. והתוצאה: הכישלון יתום. ומנקודת מבטו של בעל השררה: רק המוות (או מזוז) יפריד ביני לבין הכיסא. במקרה של פרס, אפילו המוות לא הצליח להפריד בינו לבין הכיסא, שהרי מאז הפסיד לביבי ב- 96, מה שאנחנו רואים זה לא פרס. זוהי הנורמה החסרה שאני מדבר עליה. שמעון פרס כפרסונה פוליטית, מת מזמן.
במקביל לסילוק הנורמה של "לקיחת אחריות" מחיינו הציבוריים, הם שחקו עד דק את מה שכינינו לפני שנים "תחושת שליחות". פעם, עוד היה אפשר לשמוע מפי מנהיגים ישראלים - ולא במקרה - ציטוט בפיו של מי שהיה הנשיא האמריקני ג'ון הקנדי שאמר: "אל תחשוב מה אמריקה יכולה לעשות בשבילך, חשוב מה אתה יכול לעשות עבור אמריקה".
"תחושת השליחות", ספוגה נתינה או תרומה למדינה. "הלוקים" בה התעלמו מתנאים קשים, ומצאו סיפוק רב בידיעה שתרומתם יש בה כדי לחזק את החברה, ולבצר את המדינה. לובה אליאב למשל. איפה הם האנשים האלה היום?
דמוקרטיה שיש בה נורמה של "לקיחת אחריות" היא דמוקרטיה, ש"אמון הציבור" הוא מקור האנרגיה הראשי של העושים במלאכה. רוצה לומר: בלי אמון הציבור, משרתי האזרחים לא יכולים לתפקד. רוצחי הנורמה של "לקיחת האחריות", יש להם מקור אנרגיה חלופי: האסקפיזם!! הוא יותר מפתה, יותר סקסי, וכוח המשיכה שלו, חזק יותר.
המושחתים מחפשים "לאקונות" דרכן יזדחלו לאזור שמשפטנים מכנים "השטח האפור". להגנתם יטענו שאין זה פלילי, ומה שלא פלילי- לא נחשב. מדובר בשבילי קיצור בדרך לערך החדש שצובר תאוצה: הנהנתנות! ישראל התל אביבית, קידשה את הנהנתנות. תגידו להם ש"לקיחת אחריות" היא נורמה חשובה, והשחיתות מכרסמת במערכת החיסונית של החברה. אלא שהמושחת והנהנתן חושבים הפוך.
אני אומר "נורמה" ואני מתכוון לכל השדרה הציבורית. מתחיל במערכת הצדק. שמענו לא פעם את הנשיא הקודם אהרן ברק אומר: "אין לנו יותר חשוב מאמון הציבור. בשמו ולמענו אנחנו פועלים"! אין ספק, קביעה נכונה. האם היא כנה? לא! דוגמית: נשיאת ביהמ"ש העליון דורית ביניש, וחברתה הטובה עדנה ארבל, שתיהן רבב - במוסד שאמור להיות ללא רבב!! בזכות ברק!! על-פי כל הסקרים, אמון הציבור בתקופתו, התדרדר לתהומות חדשים. זה לא הפריע לחנפנים מקצועיים ל"התאבל" על לכתו. עוד הוכחה ש"אמון הציבור" הוא מקור אנרגיה לא נחשב.
והשחיתות הזאת מנחה את המושחתים ליחצן אותה באמצעות המושג: "לקיחת אחריות". כשראש הממשלה אומר, "האחריות הכוללת עלי", הוא מתכוון לומר ש"אני לא אחראי לתוצאות העגומות". שהרי במחוזותינו התוצאה העגומה יתומה. וכשהרמטכ"ל אומר "אני לא בורח מאחריות", הוא מתכוון, שלקיחת אחריות במובן המערבי, קרי התפטרות - היא הפקרה של האזרחים. ודווקא בימים קשים - לא איש כחלוץ, יפקיר אותנו. אתם הבנתם את זה?!
"אמון הציבור" הוא פיקציה שמקבלת חיים, רק כאשר מנהיגים ימניים "איבדו" אותה. ואם על-פי הסקרים יריבינו מימין נהנים מאמון הציבור, יש לנו את סיירת "רוצחי האופי", והם כבר יודעים מה לעשות. שקרים המכוילים לתודעת הציבור, ישוגרו בצרורות, עד שנשמע את הציבור צועק: סלקו אותם. אח"כ חדורי "תחושת שליחות", נפשיל שרוולים ונשקם את מה שיריבנו בנו. בנו, לא הרסו. המונופול על ההריסה הוא שלנו.
ותודה לנסראללה שחשף את ערוותנו. אם לא נתעשת, זה ייגמר בבכי...