"צבא שבו עוצבת היסוד במלחמה הינה האוגדה, בעוד שבשגרה בנויה תוכנית העבודה על הגדוד - אינו מסוגל לעבור ממצבי שיגרה למלחמה.
"מה גם שלשם הפעלה כזו בנה צה"ל מערכת לשגרה - בעוד מפקדות האוגדה אינן מנוצלות - וכך חווה המפקד את מלוא עוצמת האוגדה רק במלחמה ממש" - כותב לי תא"ל (מיל.) אמציה חן (פצי).
"אופן תפקודו של צבא במלחמה, משקף לטוב - ואצלנו לרע - את אופן הכנתו באימונים כפול מקדם הקטן מאחד. כלומר, במקום לערוף ראשים, חייבים להבין, כי מפקדים ביצעו את מה שלמדו באימונים. וכך יצא, שהמוכשרים יותר הביאו לנזקים רבים יותר".
כאוס בשדה הקרב
כל אחד יודע, שכדי להילחם - צריך להתאמן; וככל שהאימון קרוב להוויית המלחמה - כך ייטב. קארל פון קלאוזביץ הסביר, לפני כמאתיים שנה, שבשדה הקרב יש אי-ודאות ("כאוס"). לפיכך, מוטלת אחריות רבה במיוחד על המפקדים. הם צריכים לאמן היטב את חייליהם (אך האימון מותנה בהבנתם את הוויית המלחמה), כדי שיהיו כשירים לקרב; הם צריכים להכין תוכניות סבירות, שיהיו ברורות לאחרון החיילים, ויהיו בגדר האפשר; וכמנהלי יחידתם, עליהם להשיג לה תקציבים, אנשים וציוד מחד-גיסא ומשימות מאידך-גיסא. בראש ובראשונה, המפקד צריך להיות איש מקצוע, מנהיג ואדם בעל שיעור קומה.
בצה"ל הכשרת הקצין קצרה ביותר ושטחית - שלא כמו במקצועות אחרים, שבהם נדרש מנהל, או מקצוען, לרכוש השכלה, להשתפר מקצועית ולהתעדכן. רופא לומד כעשר שנים עד שהוא מקבל רישיון, ואז הוא נדרש לשמור על עידכון שוטף בחידושי מקצועו. דרישה כזו אינה מוטלת על קציני צה"ל. יתר על כן, אנשי המילואים שביניהם עסוקים במקצועותיהם, או מתמחים בניהול (לכן, לעתים, יחידות מילואים מנוהלות הרבה יותר טוב מאשר יחידות סדירות). הם אינם מתמחים בתחום הצבאי - גם אם התקדמו בתפקידיהם.
בשנות החמישים אימנו מפקדי פלוגות את חייליהם. הם הכינו תוכניות עבודה לפי הנחיית המג"דים, וקיבלו אמצעים ושטחי אימונים. כיום, האימונים מרכזיים - גדוד, חטיבה, או אוגדה. הכל נמצא תחת עין בוחנת, וכמעט אינו בתחום אחריות המפקד. יכולתו של מג"ד, או מח"ט, להשפיע על מתווה האימון קטנה ביותר.
רבים מתלוננים על כך, שהאימונים אינם מציאותיים. כלומר, בסיכומו של דבר, החייל והיחידה אינם מוכנים לקרב. רק מעט שטחי אימונים, למשל, הותאמו לתנאי הזירה בדרום לבנון. הוסיפו על כך, שלא נקבעו מדדי כשירות - הרי הרבה מהאימונים היו לשווא. הדבר הנו קריטי כשמדובר ביחידת מילואים. בניגוד ליחידה סדירה, היא אינה נמצאת כל הזמן בצבא, ואינה יכולה להיפנות לאימונים. לכן, התאמת האימונים - כשניתנו התקציבים לכך - למתארי הלחימה של כל חטיבה חיונית ביותר; ולא תמיד נעשתה. כתוצאה מכך, לא הוכנו, למעשה, יחידות רבות ללחימה.
משימות מתחלפות
בנוסף, משימות חטיבתיות הוחלפו ללא סיבה. כך, חטיבת מילואי שריון, שהתאמנה ללחום בדרום לבנון במתאר מסוים, הועתקה לרמת הגולן ממש לפני פרוץ מלחמת לבנון 2. שוב היה עליה ללמוד את הזירה החדשה, להכיר את המפקדים, ולהתמצא במתארי לחימה, שלא התאמנה לקראתם.
חטיבת מילואי חי"ר התאמנה למתאר מסוים. היא גויסה (ולא נדבר על קשיי הגיוס - עקב מחסור בציוד בימ"ח שלה), ונשלחה לאימון בן יום אחד בלבד. אחריו היא עלתה לתפוס קו באצבע הגליל - למרות שהחטיבה נועדה לבצע משימה מסוימת במסגרת לחימת אוגדה 91. מפקדי אותה היחידה למדו את הקו, ובמקביל התבקשו להכין תוכניות מבצעיות מסוימות. חלוקת הקשב בין שתי המשימות היתה קשה, הם התגברו עליה. למעשה, הם לא היו צריכים לעשות זאת - כיוון שיחידה אחרת התאמנה לקראת המשימה של אחזקת קו אצבע הגליל. אך יחידה זו לא גויסה.
עד שניתן האישור לבצע את התוכניות
המבצעיות, עבר זמן רב, והמתח ביחידה החל להתפוגג. לבסוף, בוצעו התכנות בחלקן, והיחידה נשלחה חזרה, מותשת ומתוסכלת, למשימתה המקורית.
בלבול כזה נובע מתרבות אי-סדר, הנהוגה בצבא. היא מתבטאת במראה החיילים והקצינים, במראה הבסיסים ובמשמעת הרופפת, שגבתה כבר הרבה קרבנות.
ועדת חקירה צריכה להיכנס לעובי הקורה של התרבות הצבאית הישראלית. כך, יכול מפקד סיירת מטכ"ל לטעון, שלא ידע שמסוכן לנווט במדבר בחום של חמישים מעלות; ולתימוכין, הסביר, כי הניווט הזה הנו מסורת ביחידתו. כך, ירו כוחותינו על יחידה מתאמנת בתאונת צאלים א' וגם בתאונת צאלים ב'. טרם הסבירו להורים השכולים ולציבור את נסיבות תאונת המסוקים על שאר-ישוב. לפני כמה שנים דיווח עיתון תעופה, כי כמחצית מצי המסוקים CH-53 (שנקראים בצה"ל, "יסעור") בצה"ל כבר אבדו בתאונות.
פעם, באמצע שנות השישים, התפעלתי ממשפט, שאמר בזמן תחקיר מבצעי אלוף ישראל טל, אז מפקד גיסות השריון: "תאונות אינן קורות, הן נגרמות".
ועדת החקירה אינה צריכה להתרכז רק בתאונות. היא צריכה לבדוק מדוע ימ"חים רוקנו (ואיני מתכוון לגניבת ציודם), מבלי שהיחידות ידעו על כך? היא צריכה לבדוק איך הצבא מתאמן ואיפה?
מה קורה באימונים?
באמצע שנות השישים עשה צה"ל תרגיל גדול, שבו תרגלו הכוחות הבקעת מערך סובייטי. אחר כך, השתמשו בידע הזה בלחימה בסיני בששת הימים. מתאר לחימה נכון הביא לאימונים מציאותיים, שהכינו את היחידות כדבעי למשימתן. חיל האוויר התאמן כחמש שנים לקראת ביצוע מבצע "מוקד" במלחמת ששת הימים - למרות שהמטכ"ל פסל את תוכניותיו, גם בימי צבי צור וגם בימי יצחק רבין. האימונים הממושכים הקפדניים, שלא ויתרו על שמץ דרישה, היו הכנה נאותה לביצוע חלק של המבצע בשלוש השעות הראשונות למלחמה.
לעומת זאת, מתארי הלחימה בתרגיל "עוז“ בסיני ובמשחק המלחמה "איל ברזל", ערב מלחמת יום הכיפורים, לא תאמו את המציאות, ועיצבו אצל הכוחות ואצל המפקדים תפיסות שגויות.
תפיסות הזויות
משנות התשעים מתמודדים צבאות בעולם עם קצב גדול של שינויים בטכנולוגיה הצבאית - עד שהמצב הוגדר כ"מהפכה בעניינים צבאיים" (RMA). זו אינה המהפכה הראשונה, שעוברים עניינים צבאיים. במאתיים השנים האחרונות, הסתגלו מרבית הצבאות לקדמה הטכנולוגית - לפעמים תוך גילויי התנגדות מוזרים לאימוצם. כך, בניסויי טנקים אחרי מלחמת העולם הראשונה, קבע צבא ארצות-הברית, שאינם אמינים, ופעולה צבאית אינה יכולה להיסמך עליהם, אלא רק על פרשים. לאותה המסקנה - הטנק אינו אמין במבצעי יבשה - הגיע צה"ל אחרי ה"תרגיל הגדול" בתחילת שנות החמישים.
במאה התשע-עשרה הוכנסו לשימוש רובים נטעני בית-בליעה, אבק שריפה ללא עשן, מקלעים ועוד. במאה העשרים הוכנסו לשימוש צבאי טנק, מטוס, טיל, פצצת אטום, פצצת מימן, אלקטרוניקה מתקדמת, מחשבים ועוד. האם השינויים הטכנולוגיים שינו את הבסיס - כלומר, את עקרונות הלחימה? התשובה היא לא מוחלט. הם העניקו לעקרונות הלחימה משמעות חדשה, ופתחו אופקים חדשים לפעולה.
לכן, תמוה כיצד הצליחו חסידים שוטים של טכנולוגיה מתקדמת להוליך שולל את צה"ל אל מחוזות הזויים של לוחמה מתקדמת במיוחד. ד"ר עמיקם צור - עמיתי, שהוא סא"ל (מיל.) בתותחנים - סבור, כי הסיבה לכך היא בורות מדאיגה של הקצונה בעניינים צבאיים.
חוסר המקצועיות של הקצונה מאפשר לשרלטנים להציע לצה"ל את מרכולתם, מבלי שהקצונה תוכל לבדוק את היתכנות (feasibility) הרעיונות. כך, פעל כעשר שנים המכון לחקר המערכה (בראשות ד"ר שמעון נוה ודב תמרי - שניהם תת-אלופים (במיל.), שניפק לצבא מילון עב-כרס של מושגים פוסט-מודרניים, במקום שיטות להכריע את האויב הפלשתיני.
כך יכלו קציני צה"ל לפנטז על הכרעת האויב באמצעות הפצצות מדויקות של חיל האוויר. גרסות קודמות של רעיון העוועים נוסו עד דק ביוני 1981 מול פת"ח בלבנון, במבצע "דין וחשבון" (יולי 1993) ובמבצע "ענבי זעם" (אפריל 1996) - שניהם נגד חיזבאללה בלבנון. גם במלחמת ההתשה (1967-1973) הוכח, שאין אפשרות להכריע אויב, או להרתיעו, באמצעות ארטילריה וחיל אוויר בלבד.
במלחמה האחרונה הוויכוח לכאורה בין חסידי הגישה האווירית-בלבד לבין חסידי הכוח המשולב הבין-זרועי גרם לעיכוב רב-משמעות בהכנסת כוח קרקעי ללחימה.
ברטוריקה מדהימה וחסרת כל ביסוס, הצליחו חסידי ההפצצות המדויקות לשכנע את קברניטי צה"ל, שעל גבם נצרבה צלקת אדירה מהתבוססותם בבוץ הלבנוני, כי אפשר לנצח את חיזבאללה מבלי להסתכן בקרבנות מיותרים עקב לחימה בשטח. הם, כמובן, נסמכים על תפעול חיל האוויר האמריקני במלחמות המפרץ, באפגניסטן ובקוסובו. כידוע, המערכה בקוסובו נמשכה כחודשיים, ורק בה השתמשו בכוח אווירי בלבד. במלחמות המפרץ ובאפגניסטן הכניסו האמריקנים ללחימה עוצבות גדולות מאוד (ארמיות וקורפוסים) של כוחות היבשה.
חלופה אחרת - לא פחות חמורה מבחינה מקצועית - הנה הפיכת היחידות המיוחדות לחזות הכל. בצבאות אחרים יודעים היטב, כי
כוחות מיוחדים אינם פועלים לפי הכללים, המייחדים צבא. לכן, מעט מאוד מפקדים בכירים צמחו בעולם מהכוחות המיוחדים, וגם זאת אחרי הכשרה ארוכה מאוד. בצבאות רבים המעבר בין הכוחות המיוחדים לבין יחידות של הצבא הרגיל אינו פשוט; ודומה למעבר מזרוע לזרוע (למשל, מפיקוד על יחידת טנקים להובלת מבנה מטוסים), ואולי אף חמור מזה.
למעשה, ניתן לציין רק בכיר אחד, שעשה בהצלחה את הדרך בין שני התחומים: גנרל
פיטר דה לה בילייה, שפיקד על הכוחות הבריטיים במלחמת המפרץ (1990-1991). דה לה בילייה היה מפקד יחידת העלית Special Air Service, ובתום שירותו בתפקיד, בהיותו לויטננט-קולונל (סגן-אלוף), עשה הסבה לצבא "רגיל" - מקורס הקצינים ואילך - עד שהגיע לדרגת גנרל, ופיקד על צבא בריטניה. בצה"ל, לעומת זאת, יש הרבה מאוד מפקדים מהכוחות המיוחדים, שאחרי הסבה קצרה מדי הפכו למפקדי כוחות יבשה. רובם - ובמיוחד המיתולוגיים שבהם - היו כישלון מקצועי מהדהד.
דוגמה מעניינת לשילוב של חסידים שוטים של לוחמה היי-טק ושל כוחות מיוחדים צמח מתוך צוותי החשיבה, שהקים רב-אלוף משה יעלון (בוגי) בכהונתו כרמטכ"ל - בצורת הספר, לוחמה מבוזרת. המלחמה במאה ה-21, לחיים אסא ולדידי יערי.
תפוקה אחרת של צוותי החשיבה הללו הנו הרעיון לסגור את עוצבות השריון. רעיון אחר, שנבנה גם כן על בסיס אי-הבנה מקצועית, הנו ניוון מערכי המילואים, ששיאו המלצות "ועדת שפר" לבטל, למעשה, את חיל המילואים.
לחוסר המקצועיות יש גם היבטים טכנולוגיים כבירים - למשל, "גשר הגלילים", שלא הועיל במאומה לביצועי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, ורק הכביד על הכוחות בגזרת התעלה; ו"אור יקרות" - התוכנית להצתת סולר על פני תעלת סואץ במקרה, שהמצרים ינסו לבצע מבצע צליחה רב-היקף. ואלו רק שתיים מתוך הרבה דוגמאות.
דוגמה מוזרה של רעיונות לא-מציאותיים, שהוגים אנשי צבא ישראלים, על לחימה, היא החוברת,
הנשר והנחש, שפרסם שמואל גורדון, טייס קרב (בדימ.) וחסיד נודע של הפעלת כוח אווירי לכל מטרה. גם במלחמת יום הכיפורים וגם במלחמותינו בלבנון התברר, כי שדאי טוב מסוגל לארגן לעצמו מחסה גם מפני תקיפת מטוסים, או מסוקים.
היכולת לפגוע במדויק ומנגד במטרות אינה משנה את כללי המשחק בצבא, אלא מקנה ממד חדש להפעלת חימוש. אם זו תיעשה בשום-שכל - היא תניב תשואות ניכרות, ולהפך. יחד עם זאת, קשה להחיל על שדה הקרב היבשתי כללים של שדה קרב אווירי, או ימי. קצב הפעולה ביבשה אטי מאוד, הסביבה מורכבת, והאויב מסוגל לסכל הרבה פעולות באמצעות תמרון. שוב, שילוב טוב - בין-זרועי (אוויר-יבשה) ובין-חילי (חי"ר, שריון, ארטילריה והנדסה) - מקנה ממדים חדשים לקרב המשולב. הוא מותנה בהיכרות מעמיקה הדדית בין המשתלבים - בניגוד לעמדה הכתתית, הנקוטה במחוזותינו. היכרות כזו מושגת רק באימונים משולבים.
פיקוד מוכוון-משימה
נחזור לקלאוזביץ ולמושג, "כאוס", שיצר. כיצד אמור מפקד להתמודד עם אי-הוודאות ועם ערפל הקרב?
הגרמנים המציאו פתרון מדהים לסוגייה זו - פיקוד מוכוון-משימה (Auftragstaktik), ובעקבותיהם הולכים כל הצבאות, הפועלים בסגנון גרמני. דרך אגב, צבא ארצות-הברית מתחיל עתה לאמץ את השיטה - כיוון שהגיע למסקנה, שתפוקותיה עדיפות. קשה מאוד לתרגם את המונח הגרמני, והמינוח העברי - כמו המינוח האמריקני - אינו מדויק. אך זו בעיה של סמנטיקה.
הדברים מתחילים בכך, שרק הטובים מגיעים מהצבא לקורס קצינים, והם נדרשים לעמוד במבחנים פיסיים ובמבחנים אינטלקטואליים חמורים. אלה, שהצליחו בתפקיד קצין זוטר, מתחילים מסלול מפרך של הכשרה ושל לימודים, שבסופו הם יהיו "קציני מטה כללי". נא לא לטעות - פירוש התואר, שהקצין נמצא במסלול, העשוי להביאו, אחרי הרבה שנים, לפיקוד בכיר.
הכשרת הקצין מוכוונת על-ידי ההסכמה, כי בשדה הקרב שורר תוהו-ובוהו. לכן, הקצין מקבל הכשרה רחבה ביותר, כדי שיבין את מקצועו, ויוכל לפעול עצמאית - ברוח מפקדו. כשקצין גרמני מקבל משימה - מסבירים לו בשפה ברורה ופשוטה את כוונת הדרג הממונה על העוצבה, ואת כוונת מפקדו. הוא יודע מה נדרשת העוצבה לבצע, יודע את סדר כוחותינו, ומקבל כל מידע נגיש על האויב. לאור המשימה - הוא יכין תוכנית לפעולת יחידתו, בהתאם למשימת העוצבה וללוח הזמנים למבצע, ויגישה לאישור עקרוני. מהרגע הזה הוא עצמאי, ומפקדו יתערב בפעולתו רק אם ייווכח, שהוא נקלע לצרה, או שהוא מפריע לעוצבה.
זה נכון לגבי כל דרג מפקד - בכיר, או זוטר. כלומר, המפקדה הממונה אינה נכנסת לקרביו, אלא עוסקת רק בתיאום ובפיקוח על יחידות-המשנה שלה.
כדי לפתח עצמאות כזו - המפקדים הגרמניים מסכימים על מצע רעיוני פשוט (עקרונות המלחמה), ופועלים לאורו. כל השאר תלוי ביצירתיות המפקד ובעצמאותו.
יתר על כן, הכשרת הקצין מבוססת על השיטה - כלומר, היא מנחילה לצוערים את עקרונות המלחמה, ודורשת מהם עצמאות. סדר יומם גמיש, והם חייבים לעמוד במטלות השונות מבלי שמפקד יחטט בענייניהם. מש"ק אינו מצעידם לחדר-האוכל, או קובע מתי יעשו את הנדרש בשגרת הצבא (רחצה, גילוח, צחצוח, ניקוי נשק, ניקיון המגורים וכיו"ב). כתוצאה מכך, הצוער מקבל ראש גדול במיוחד, והוא ישתמש בו בתפקידיו; ולא - לא יקודם.
אחד המרכיבים החיוניים ביותר בחייו המקצועיים של הקצין הגרמני הן שיחותיו עם מפקדיו על עניינים צבאיים. הוא נדרש ללמוד חומר עיוני, והדיונים על סוגיה זו או אחרת משקפים את קריאתו ואת הבנתו. המפקד הבכיר חונך את מפקדי-המשנה שלו, ואחראי גם לשיפור בהשכלתם הצבאית.
לעומת זאת, ברוב הצבאות בעולם ידועה התופעה של קריסת הפיקוד: מפקד העוצבה מכתיב הוראות ותוכניות, ומתערב בניהול האירועים - עד לפרטי-פרטים. כך, לפעמים הרמטכ"ל מנהל אצלנו אירוע פח"ע, או אפילו שר הביטחון (אם היה גנרל). אם כך, מי צריך את המפקדים הכפיפים?
יאמרו - זה נועד למנוע תקלות. והתשובה היא בדיוק הפוכה - דווקא היצמדות כל בעל תפקיד לתפקידו, ומתן חופש פעולה למפקדים יאפשרו הצלחה מבצעית. אם אינך סומך על הקצין (גם אם הנו זוטר) - שיעוף. יתר על כן, הופעת כל הצמרת הביטחונית לזירת האירוע מפריעה לעבודת החפ"ק, ולרוב אינה תורמת דבר פרט למתח וללחץ נוספים.
בעיה נוספת הנה - כפי שהסביר פצי - שצה"ל פועל במסגרת אוגדות במלחמה. לכן, בהרבה מקרים אין תפקיד מוגדר והכשרה הולמת לקצין הזוטר (מ"מ). בסקר עמדות, שנערך לפני כמה שנים בחיל השריון, ענו מ"מים, שהם הקצינים התורנים בפלוגתם. אלא שבקו לבנון ובמלחמת לבנון 2 נדרשו הקצינים הללו לפעול עצמאית - דבר שלא עשו מעולם, ואף אחד לא הכשירם לעשותו. לכל היותר, אם בכלל, הם התאמנו במסגרת פלוגתית.
ראוי לציין, כי חלק עצום מהמ"מים יפרשו למילואים, בתום שנת התחייבותם לשירות כקצינים, וייקחו עמם רק את ניסיונם (כאמור, מועט מאוד - כיוון שעסקו באינתיפדה ולא במקצועם) ואת השכלתם הצבאית (דלה ביותר: קורס קצינים בבה"ד 1 והשלמה חילית - כאמור, כשישה-שמונה חודשים בלבד, שאינם מוקדשים רק להכשרה). זה אמור להיות מטענם לעוד כעשר-עשרים שנות שירות.
קצין ישראלי אינו קורא, אינו מכיר את הספרות המקצועית, ואינו מתעניין יתר על המידה בנושאים צבאיים. כשיילך לאוניברסיטה - גם במימון צה"ל - הוא ילמד משהו כדאי, או קל, ולא ירחיב את השכלתו הצבאית. כך, רק בשלב מתקדם ביותר - במחצית הקריירה של קצין הקבע (אך לא של קצין המילואים) - הוא ייתקל בחומר עיוני על צבא. מעט מדי ומאוחר מדי.
