לפני כשבוע שודרה ב"מבט" כתבה אודות ניצולת שואה. אישה בת 80, החיה בישראל וסובלת מחרפת רעב. כלל הקצבאות שהיא מקבלת בחודש, מסתכמות בכ-2,300 ש"ח ומזה עליה לשלם, בין היתר, עבור שכ"ד, חשמל, מים, תרופות ומזון.
עפ"י הנאמר בכתבה, גברת זו, אינה היחידה הנמצאת במצב עגום זה. בישראל חיים כיום אלפי ניצולי שואה, אנשים מבוגרים, החיים במצוקה מתמדת.
בין אם ישנו קשר ישיר או עקיף להיותם של אנשים ניצולי שואה לבין מצבם הכלכלי, כ-60 שנה לאחר השואה, עדין ניתן להניח כי לאנשים אלה, מצוקה כלכלית, לעיתים, עד כדי רעב ממשי, מהווה נטל כבד מנשוא, כאשר בנוסף על הקושי שהיא מעוררת, היא עלולה לגרום לנזק נפשי נוסף, לטראומה מתעוררת, טראומת המחנות.
בימים אלה בהם עולים שוב קולות, מאירן, המכחישים את השואה ומהללים אותה בעת ובעונה אחת, תוך קריאה להשמדת יהודים, כולנו מתייחסים לכך ברצינות ובסלידה.
אל לנו, כחברה וכמדינה להסכים למצב כזה. יש לעשות מעשה ולאלתר. הגורמים הוולונטריים הפועלים למען ניצולי השואה ועושים עבודת קודש בעניין, אמורים לתת לאנשים יקרים אלה סיוע משלים, למה שהם ראויים לקבל ממדינת ישראל, מדינת היהודים. יש לבחון מיידית, את החקיקה הקיימת ולעדכנה באופן שיחייב קצבת מחיה מינימלית, בערך של שכר המינימום או דומה, לאנשים אלה.
חברות הכנסת קולט אביטל (עבודה) הפועלת במשך שנים רבות, למען רווחתם ומימוש זכויותיהם של ניצולי השואה ושרה מרום-שלו (גיל) מן השדולה הפרלמנטרית למען ניצולי השואה מקיימות פעילות פרלמנטרית וציבורית במטרה לשפר את מצבם של ניצולי השואה ועל-מנת לקדם חקיקה בנושא.
פעילות זו, ראוי שתחצה מפלגות, רווחת ניצולי השואה אינה עניין הבלעדי של מפלגת העבודה ושל גיל, היא ראויה וחייבת להיות אינטרס עליון של כלל המפלגות.
גם במישור הפרקטי, המעניין את אנשי האוצר, נראה כי מרבית ניצולי השואה, לא יזקקו לקצבה זו, שכן מצבם הכלכלי, אינו מצריך זאת. לפיכך, לא יהווה תיקון חקיקה זה, נטל כבד מדי על תקציב המדינה.
מעניין, מה יגיד בעניין שר האוצר, הגאה, ב"מצעד החיים", כאשר הוא צריך לעשות מעשה לרווחתם של ניצולי השואה? האם ישתמש בסיסמא השחוקה "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם"?? או שמא, יתעלה מעל שיקוליהם הכהים של פקידי האוצר ויושיט יד ליוזמה חשובה וקריטית זו??