"הסוציאליזם מת" הסבירו לחברי הקיבוצים - קפיטליזם הוא התשובה המנצחת. יש הבדל מהותי בין קומוניזם לסוציאליזם המיושם הלכה למעשה באירופה, קנדה ואוסטרליה, אך עם זאת דבר אחד בטוח: האיזם של הקפיטליזם לא פחות אידיאולוגי מהאיזם של הקומוניזם.
הניסיון להסיט את הקרב על עתיד הקיבוץ לכיוון אידיאולוגי הוא לכל היותר הסחת דעתו של החבר התמים. הקיבוץ הוא תאגיד, "ישות עצמאית בע"מ", והחברים הם בעלי המניות שלו. לכן, המלחמה בקיבוצים היא על קפיטאל ולא אידיאולוגיה; כסף, הרבה כסף, הקפיטאל שנצבר בקיבוץ במשך שלושה דורות - עליו מתנהלת מלחמה. זה איננו עוד דיון פילוסופי על צבע השרוך בחולצה הכחולה, דיון שאחריו כל המשתתפים שותים קפה יחדיו. המתרחש בקיבוצים הוא מאבק קיומי על עתיד החברים, עתיד ילדיהם, על זכותם להתקיים, לחיות ולהזדקן בכבוד.
בוויקפידיה מוגדר קפיטאליזם כ"שיטה כלכלית המבוססת על הזכות של פרטים וקבוצות לבעלות פרטית על הקניין לשימוש חופשי, תוך הסתמכות על אכיפת זכויות הקניין באמצעות הרשות השופטת". הגדרה זו של קפיטאליזם רחוקה מאוד מהמתרחש בקיבוץ הדיפרנציאלי. רבים מחברי הקיבוץ בוודאי נתקלו במושג ההזוי שנקרא "כלכלת עבודה" שמשמעותו, כפי שנכתב בחוברות השינויים, היא שהחבר יחיה רק משכר עבודתו - לאחר שהקיבוץ יוריד כראות עיניו מיסים שונים ומשונים, כדי לשלם שכר נאה למנהלים ופונקציונרים שלא תמיד נחוצים. זה אינו קפיטאליזם, למעשה "כלכלת העבודה" היא עבודה בעיניים ועושק של בעלי מניות.
תהליך השינויים בקיבוצים הדיפרנציאלים הוא מובנה ומחושב
תהליך השינויים בקיבוצים הדיפרנציאלים הוא מובנה ומחושב, שלב אחר שלב: הפרטת חדר האוכל, הצבעה על "כלכלת עבודה", תאגוד נכסים (שבמקרים רבים כבר היו תאגידים לפני כן), תמחור משרות, והצבעה על שכר דיפרנציאלי - אם לא הלך חלק, אז בשלבים: תחילה שכר משולב ואחר כך רשת ביטחון (יותר נכון בלי ביטחון). ואם לא בשלבים, אז בלחץ ובאיומים.
השלב הבא דווקא משתלב היטב עם התיאוריות הניאו קפיטליסטיות: הורדת המיסים הפרוגרסיביים מבעלי ההכנסה הגבוה - בדרך כלל המנהלים - וצמצום רשת הביטחון. יש יסוד סביר להניח ששלב זה היה בקנה כבר מההתחלה, ואם לא - הרי ברור היה כשמש שצעד כזה בוא יבוא.
הדיבורים על הורדת מס פרוגרסיבי (מס הכנסה) בקיבוץ דומים מאוד להורדת מיסים הנתמכת על-ידי אנשי האסכולה הניאו ליבראלית, בארץ ובעולם. טענות כלכלנים ניאו ליבראלים שהורדת מס פרוגרסיבי תגביר את המוטיווציה לעבוד ולכן יגדלו גם הכנסות המדינה, למרות הורדת המיסים, התגלו כמופרחות. הורדת מיסים הקטינה את הכנסות המדינה, הגדילה את הגירעון הממשלתי, כפי שקרה בתקופת רונלד רייגן והנשיא בוש היום. לחלופין נדרש קיצוץ בהוצאות הממשלתיות כדי להימנע מהגדלת הגירעון, כפי שקורה היום בישראל.
כיוון שאין נוסחת פלא, קיצוץ ההוצאות הוא ברוב המקרים בשירותים שמעניקה הממשלה לאזרחים, פיטורי עובדי ממשלה וצמצום בסובסידיות. כל הקיצוצים הללו הם למעשה העלאת מס רגרסיבית הפוגעת בבעלי ההכנסות הנמוכות. אזרחים שלא נהנו מהורדת מס הכנסה בגלל שכרם הנמוך, משלמים ביוקר רב על הקיצוצים והסובסידיות שנלקחו מהם כדי לכסות את הגירעון הממשלתי. וכך מרמה המדינה את אזרחיה כאשר מעבירה את נטל תשלום המס מהעשירים לעניים.
קיבוצים אינם ממשלה, וככאלה הם אינם יכולים להרשות לעצמם ליצור גירעון תקציבי לאורך זמן. הורדת מס פרוגרסיבי בקיבוצים מביאה מיד גזירות על חברי הקיבוץ כדי לממן את הירידה בהכנסות הקהילה. גזירות אלה יכולות להתבטא במס מוניציפאלי אחיד גבוה, פיטורי עובדי שירותים, כגון הנהלת חשבונות ומזכירות, העלאת תעריפי השירותים לחינוך ובריאות ועוד כיד הדמיון של ההנהלה.
ההבטחות הוורודות על רשת ביטחון אינן עומדות במבחן הזמן, הן כמו ההבטחות לשיוך דירות - נכס המפוקפק בעירבון מוגבל ביותר - שעל-פי הפרסומים שיצאו מהכינוס האחרון בנושא, ברוב הקיבוצים עוד רחוקה הדרך לשיוך הנכסף.
הדיבורים על ערבות הדדית והקטנת פערים אינם שווים את הנייר עליו נכתבו
המלכודת הבאה שזה אך התפרסמה באתר הקיבוצים, היא המעבר למשכנתא אישית, לה יחויב החבר באופן אישי. בפרסום של האוצר לפני כשנתיים וחצי, נאמר על ידו שמעבר לאחריות אישית של החבר על משכנתאות הוא חלק מתוכנית ארוכת טווח שנובעת משיוך הדירות. לאוצר יש בעיה לגבות משכנתאות מקיבוצים שאינם עומדים בהחזרים ולכן משכנתא אישית של החבר היא מבחינתם פיתרון נחמד.
כששיוך הדירות תקוע ברוב הקיבוצים, ואיש לא יודע כמה זמן ייקח לבצע את העברת הנכס בפועל, לקיחת התחייבות של משכנתא ע"י החבר הבודד כמוה כהנחת הראש תחת גיליוטינה על סמך הבטחת התליין שלא ילחץ על כפתור ההפעלה. כאשר ראשו של החבר יידרש ע"י ההוצאה לפועל בגין הסתבכות בתשלום המשכנתא, לא יישאר לחבר הראש, הזמן והמשאבים לבקש צדק בבתי המשפט. למרות האמור כאן, לאור המעקב אחר התנהלות חברי קיבוצים בשנות תהליך המעבר לשכר דיפרנציאלי, יש יסוד יותר מסביר להניח, שחברי קיבוצים רבים יתפתו להניח את עתידם ועתיד משפחתם על קרן הצבי, מתוך אמון חסר בסיס שאיזה גוף עלום, הנקרא קיבוץ, לא יזניח אותם וישלם את חובות המשכנתא.
כאשר עוד ועוד רבדים והבטחות קלוקלות של השינויים נחשפים, הדיבורים על ערבות הדדית והקטנת פערים בקיבוצים אינם שווים את הנייר עליו נכתבו. המרדף של בעלי תפקידים וההכנסות הגבוהות בקיבוצים אחר העושר, חזקים מכל דיבורים ריקים.
כשעורכת דין האומרת שתקנון הקיבוץ ארכאי ולא רלוונטי ובעלי תפקידים מצהירים שהם מיישמים את התקנון ע"פ שיקול דעתם, מתי ולפי הסעיף שמתאים להם; כשהנהלות קיבוצים מובילות מעבר לשכר דיפרנציאלי באופן לא תקין ובלתי דמוקראטי, שום דיבורים יפים לא יעצרו את אלה שיחליטו לצפצף על הערבות ההדדית.
הפלונטר המשפטי, הניהולי וכלכלי של הקיבוצים הדיפרנציאלים, רק הולך ומסתבך. לא ברור מה אורך הנשימה של הקיבוצים לפני שיבוא מישהו מהפוליטיקה למעלה, ובהינף גרזן יקבור את בן הכלאיים הזה הנקרא "קיבוץ מתחדש" על ראשם של הקיבוצים. ככל שהרגע הזה יגיע מהר יותר כך ייטב לחבר הקיבוץ הפשוט שמצא את עצמו בקיבוץ דיפרנציאלי מבלי שהיה לו מושג אמיתי איך יתגלגלו הדברים במציאות לאחר הצבעתו.