באמצע שנות השישים דחה המטכ"ל את הצעת עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר, לפתוח את המלחמה הבאה במהלומה אווירית. זה היה בזמנו של הרמטכ"ל צבי צור. גם המטכ"ל של יצחק רבין, יורשו, דחה את הרעיון, אך בסוף ימי רבין במטכ"ל חלה תפנית מעניינת: עזר ויצמן מונה לראש אג"ם. כשרבין התמוטט ב"המתנה" ערב מלחמת ששת הימים, ולא שב לאיתנו, קבע ויצמן עובדה בשטח: מלחמת ששת הימים נפתחה במהלך האווירי "מוקד" - מבצע מבריק, שבלעדיו לא היו חילות היבשה של צה"ל מסוגלים לעשות את מה שעשו.
למה דחו אנשי המטכ"ל את הרעיון? התשובה פשוטה וכואבת: הם לא הבינו את "מוקד" ולא את חיל האוויר. מאז ה"הגנה" והפלמ"ח ועד היום חיל האוויר נותר חיל זר... ולפעמים ידידותי. בתש"ח רוב טייסיו היו זרים. למרות שטייסיו כבר היו ישראלים - במלחמת סיני לא היה לו כל תפקיד למעשה, פרט לניתוק כבלי הטלפון בסיני. הבלתי-מבינים וראש הממשלה ושר הביטחון הזמינו טייסות של חיל האוויר הצרפתי, כדי שיגנו על שמי המדינה מפני תקיפות מטוסי אויב. יעידו על הניתוק התוכניות המוזרות, שהכין בשנות השישים המטכ"ל לקראת מלחמה. הצד השווה בכולן: העדר מרכיב אווירי בלחימה. הנתק הזה נמשך עד היום - למרות כמה ניסיונות מעניינים לגשר בין חיל האוויר לבין צה"ל ה"ירוק", כדי ליצור קרב משולב בין-זרועי.
כשתפיסה - פרדיגמה - מתחילה להתמוטט, היא מפסיקה לספק הסברים טובים לנעשה מסביבנו. אז, קובע תומאס ס' קון, מגיע תורה של תפיסה אחרת.
ה"תפיסה הירוקה" - הגישה של עליונות כוחות היבשה בצה"ל - הגיעה לסופה המביש בשלושים שנה של רמטכ"לים חובשי כומתות אדומות, שדרדרו את צה"ל לתהום מקצועית, שאין די מלים לתארה. מלכתחילה נבנה צה"ל כצבא לא-מקצועי. אבות המדינה בנו אותו - כבר בימי ה"מדינה-בדרך" - כגוף לא-חכם, שלא נועד ללמוד מכישלונותיו ומהצלחותיו, ולהשתפר, אלא להיות כלי נוח למימוש מאוויהם הפוליטיים.
עשרות שנים של טיפוח הבינוניות-ומטה הביאו את צה"ל אל "הישגיו" במלחמת לבנון 2. לפני כן היו כישלונות (כולל במלחמת ששת הימים), שהוסתרו על-ידי מערכת הביטחון בסיועה של התקשורת. ראוי להזכיר את המפלה בשתיים (לפחות ...) מהחזיתות של מלחמת ההתשה (טרור והתעלה); את התבוסה במלחמת יום הכיפורים; את התבוסות בלבנון (מבצע "ליטני", מערכת "שלום הגליל", המלחמה בלבנון ולבנון 2) ואת הכישלון המתמשך בלוחמה בטרור ובביטחון שוטף ("אינתיפאדה", כתבתי כבר?).
בנוסף, כשל צה"ל בכל רמה אפשרית של ניהול, של לוגיסטיקה ושל מחקר-ופיתוח, והפך תחת ה"תפיסה הירוקה" לגוף מסואב, בזבזני, שמשחית כל חלקה טובה בהיותו סוכן חינוכי רב-השפעה בחברה הישראלית. עשרות רבות של מיליארדי שקלים יורדים מדי שנה לטמיון עקב הניהול השגוי (או הפושע?) של מערכת הביטחון, מבלי שיש לנו ביטחון. ובסופו של דבר, אפילו לא הצליחו לספק אוכל ומים לכמה עוצבות, שלחמו באויב.
בצד הצבא ה"ירוק" המסתאב, התפתחה בחיל האוויר הישראלי תרבות ארגונית אחרת. ה"תפיסה הכחולה" הוכיחה את עצמה - למרות שלא היתה חפה מכישלונות (מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, למשל). חיל האוויר הצליח לקום ממשבר מלחמת יום הכיפורים, ולחולל רפורמה בארגונו, בתורת לחימתו ובציודו. הרפורמות הללו הוכיחו את עצמן בכל מלחמותיו מאז. בנוסף, חיל האוויר מאורגן אחרת ופועל אחרת.
לכן, כבר לפני כעשרים שנה עלה הרעיון לייבא לצה"ל רמטכ"ל מחיל האוויר. בתחילה סומן דוד עברי. במחצית השנייה של שנות השמונים הוא לא מונה לרמטכ"ל, והרעיון המשיך לדגור עד שמונה דן חלוץ.
ייבוא רמטכ"ל מחיל האוויר הינו הצהרה בוטה, כי ה"תפיסה הירוקה" פשטה את רגלה. זה כלי ריק, שיכול להמיט רק אסונות על עם ישראל. לא אגיד, שכל הקצונה הבכירה, שצמחה ב"ירוקים", אינה ראויה. כזכור, אמר אלוף יוסי פלד, ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, במסיבת עיתונאים לרגל מעברו ללשכת אלוף פיקוד הצפון, כי בצה"ל יש מ"כים, וחלקם עונדים דרגות גנרל. אני מכיר הרבה מהבכירים בצבאנו, יותר מארבעה עשורים. יש כמה אלופים ותת-אלופים - ממש ספורים - שהצטערתי על פרישתם מהשירות. השאר - כפי שאומר שיר הילדים - חבל על הכסף, חבל על הזמן...
הגיע הזמן לנסות את ה"תפיסה הכחולה" - כיוון שאנחנו על עברי פי-פחת. שינוי כזה - ויתור על נחלת אבות - אינו קל. חוקרים של הפנטגון אמרו, שהקרבות העיקריים בו הינם על שטח משרדים, על תקציבים ועל כבוד. המטכ"ל לדורותיו מוכן לוותר בקלות רבה כל כך על נחלת אבותינו תמורת לא-כלום ממש (עיינו בערך, "המועצה לשלום ולביטחון"). אך הוא אינו מוכן לוותר על נחלה, שירש מאבותיו: משרות, תפקידים ולשכות. שהרי מה שקרה עם בואו של חלוץ ללשכת הרמטכ"ל גבל בשבר גיאולוגי. לא רק שראש אמ"ן הגיע פתאום מחיל האוויר, אלא עוד אלופים - ובעיקר, תת-אלופים - לובשים את מדי חיל האוויר, וכדי ביזיון וקצף.
בירכתי על השינוי - על בחירת חלוץ לרמטכ"ל - ואיני מצטער עליו. לדעתי, רמטכ"ל "ירוק" היה מביא לנו עוד ביזיונות ועוד חללים במלחמת לבנון 2, והעיקר: הוא לא היה מוליך את הצבא לתחקירים כה נרחבים. ראיתי חלק גדול מהתחקירים, שנעשו בצה"ל בארבעים השנים האחרונות - שנות כישלונו המוחלט. את רובם אני מגדיר כשטות מוחלטת, שלא היתה ראויה להיכתב על-ידי תלמיד כיתה א' (גם שפתם בהתאם). ראיתי את התחקירים של צבא ארצות-הברית ושל צה"ל על מלחמת יום הכיפורים. שפחה חרופה על הים לא ראתה כדבר הזה, וכבר הכברתי על כך הרבה מאוד מלים במקומות שונים.
איני קונה את כל מה שנכתב בעשרות התחקירים, שניהלו קצינים בכירים ב(מיל.) בשלושת החודשים האחרונים, על אירועי לבנון 2. גם ספקן ידוע כמותי, יודה, כי עשרות התחקירים הינם תופעה חדשה, שצה"ל ה"ירוק" לא הכיר מעולם. על כך יש לשבח את הרמטכ"ל חלוץ ולהוקירו.
עכשיו די אופנתי להכות בחלוץ, אך, לדעתי הצנועה, רק הוא - כלומר, רק קצין בכיר מחיל האוויר - היה מסוגל לחולל דבר כזה. לכן, אני מעוניין, שחלוץ יישאר בלשכת הרמטכ"ל, ויספוג את הביקורת. הצבא, שהוא מפקדו, ראוי לכל מלה רעה - שנאמרה ושתיאמר - על תפקודו הלקוי בכל תחומי פעילותו, ולא רק המבצעיים. לעניות דעתי, יש בחלוץ העוז לספוג ביקורת, ולהמשיך. אני חושד, שהוא יכול להוביל מהפכה בצה"ל. לכן, חלוץ צריך להישאר בתפקיד הרמטכ"ל - בתנאי שיציג תוכנית מעשית לבנייה מחדש של צה"ל.
לנגד עיני ניצבת דמותו של אלוף בני פלד, שהוליך את חיל האוויר למלחמת יום הכיפורים. פלד הנהיג במו-ידיו את המהפכה בחיל בשנות השבעים, לאור המכה, שחטף החיל במלחמת יום הכיפורים. היו בו הכבוד, הנחישות והעוז לתקן את המעוות והמקצועיות, שלא הכזיבה. כל מה שיש כיום נבנה על יסודות, שהונחו בימיו של פלד.
דרושה מיד רפורמה בצבא. בלבנון 2 הוכח, שיש לנו כוחות, שאינם ראויים להיקרא צבא, ואנחנו משלמים משכורות עתק למפקדים בלתי ראויים. לא רק אנחנו ראינו זאת, אלא גם אויבינו.
סיבה אחרת לחיוניות הרפורמה היא הצמד אהוד אולמרט-עמיר פרץ. שום מערכת דמוקרטית אינה יכולה להבטיח אותנו מפני עוד בחירה אקראית של בריונים שכונתיים לתפקידים הרמים ביותר, שבהם יוכלו להפקיר את חיי אזרחי מדינת ישראל ואת חיי חייליה, ולשלוח אותם סתם כך כצאן לטבח. לכן, אנחנו צריכים צבא מקצועי מאוד, שיגן עלינו גם מפני התוצאות המרות של הישנות הטעות האלקטוראלית.