לאחרונה ערכה ועדת הפנים בראשותו של השר המיועד מג'אדלה סיור מתוקשר בכפרים הבדואים הבלתי מוכרים והמילה קיפוח היתה המוטיב ששלט בכל הכתבות בתקשורת. מה מצטלם "טוב" יותר מילד שצריך ללכת קילומטרים לבית ספר שבנוי מצריפים?!
שנת 2006 הוכרזה ע"י האו"ם כשנת עצירת תהליך המדבור, כלומר שנה בה יהפכו המדבריות לשטחים ירוקים. המטרה אינה להפוך את המדבר ליער, אלא עצים ושיחים נמוכים שיכסו את השטח בדלילות יחסית. במסגרת זו הוחלט בישראל שהקרן הקיימת לישראל תטע את "יער משמר הנגב" - תוכנית הכוללת 25,000 דונם, והיא תקיף את באר שבע בחגורה ירוקה. יישום התוכנית החל לפני כשמונה שנים ועד היום נטעו כבר למעלה מ-17 אלף דונם.
נורי אל עוקבי, יו"ר האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל, טוען כי חלק מהיער ניטע בכוח על אדמות של אזרחים בדואים ישראלים, ביניהם גם אדמתו שלו, אדמת שבט אל עוקבי, או כפי שהיא נקראת בפי המדינה "חלקת אבו סמרה 76". האגודה רואה בכך פגיעה בזכויות האוכלוסיה הבדואית בנגב ומביעה תרעומת על הכוונה להפוך אדמות חקלאיות ליער. לדברי אל עוקבי, רשויות המדינה "מבצעות גזל אדמות מאנשים חלשים". לאחרונה ניתנו החלטות משפטיות בנוגע לחלקות אחרות אליהן ניסו לפלוש הבדואים, האוסרות עליהם כניסה לחלקות.
בנוסף יש לציין כי תביעות וטענות שונות שהוגשו בנושא, למשל בתביעה להקים ישוב בדואי במקום, נדחו ע"י בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון.
אז מה בעצם קורה כאן? למי באמת שייכת הקרקע? למדינה או לבדואים?
חלקת אבו סמרה 76 אינה מקרה בודד ויחידי ואנו מוצאים מדי יום סיפור נוסף אודות שבט בדואי כזה או אחר שטוען לאדמתו שלו ש"נגזלה" ע"י המדינה. מה מעמדם המשפטי של הבדואים האם הם ילידים? ו/או פליטים פנימיים? וכיצד על המדינה להתייחס לבעיית הבדואים?
בנייה בלתי חוקית היא בנייה בלא היתר ו/או בחריגה מהיתר בנייה. האחריות לרישוי הקמת מבנים בישראל ולפיקוח ולאכיפה בתחום זה מתחלקת בין כמה גורמים: מינהל מקרקעי ישראל, משרד הפנים, הרשויות המקומיות, משרד הבינוי והשיכון, המשרד לביטחון הפנים ובתי-המשפט. אגף הפיקוח במינהל מקרקעי ישראל הוקם בשנת 2003 בעקבות המלצת מבקר המדינה, ונכללות בו יחידות הפיקוח שפעלו קודם להקמתו. המשימות העיקריות שאגף הפיקוח מופקד עליהן הן שמירת קרקעות הלאום, איתור קרקעות שמסיגי גבול פלשו אליהן או שנעשות בהן פעולות בלתי חוקיות אחרות ונקיטת צעדים נגד מסיגי גבול כגון הריסה, פינוי ועוד.
ב-1949 חזרו לחיות בנגב 11,000 בדואים, בשנות השבעים הוקמו בנגב שבעה ישובים מסודרים לכ-70,000 בדואים, חלק מאוכלוסיית הבדואים התחמקו מהתיישבות במקומות המוסדרים, והחלו בבנייה בלתי חוקית מפוזרת, על אדמות מדינה בעיקר, על פני שטח הגדול פי ארבעה מכל גוש דן (בו חיים כ-2 וחצי מיליון תושבים), הרעיון אם כן בבסיס הפלישה לקרקע: כלכלי, קבלת פיצוי מטעם המדינה. פיצוי שכזה מתקבל במסגרת פרויקטים של התחדשות עירונית או בשמם המוכר יותר, "פינוי בינוי" - פינוי התושבים ובנייה רוויה על הקרקע, שתגדיל משמעותית את מספר יחידות הדיור בשטח.
אגף הפיקוח במינהל מקרקעי ישראל טוען כי קיים קושי בשמירת קרקעות המדינה, רובן לא מגודרות או מטופלות, הן נמצאות בשוליים ולא זוכות לתשומת לב. כל אחד יכול לעלות על איזו גבעת טרשים ולהתמקם עליה. אלא שזה רק חלק מהבעיה. מתברר כי גם לאחר איתור הפולשים לקרקעות, חוקי המדינה לא עושים חיים קלים למפנים. במדינה שבה העונש על הפלישה לקרקע הוא סילוק בלבד, מדובר בהימור ללא סיכון מצד הפולש - במקרה הגרוע ביותר יקחו ממנו את מה שממילא לא שייך לו.
המדינה הכירה מאז בעוד כמה יישובי פזורות בדואים בלתי חוקיים, הכרה זו רק עודדה להמשיך בהתיישבות הבלתי חוקית. המסרבים להתישב חולשים: על כ-8 אחוזים משטח המדינה, מדי יום מוקמים מבנים, מוכשרות דרכים, שדות, שטחי אש סגורים וגם שמורות טבע נחרשים ונזרעים, לאחרונה אף הוקמו מסגדים.
אל לנו להתעלם מהבעייה הכלכלית לאומית: מדינת ישראל לא תוכל לספק תשתיות על שטח עצום יחסית בבנייה מפוזרת: כבישים, ביוב, מים, חשמל, חינוך- בתי ספר והסעות, דואר, תחבורה, אדמיניסטרציה נוספת, תרבות רפואה, שאר אדמיניסטרציות ועוד.
המשך המצב הנוכחי וחוסר היכולת לתת שירותים שונים רק מעצימים את טענות האפליה והקיפוח, ומגבירים את הפשע האזרחי, הביטחוני וההקצנה הדתית לאומנית המתרחשים מזה זמן רב. בעוד שבחישוב מתמטי פשוט ברור כי בעצם יש כאן אפליה לטובה של הבדואים.