נתחיל מהעיקרון: הגזענות אסורה על-פי החוק הישראלי. יחיד או קבוצה (מפלגה), שיטיפו ויפיצו עקרונות גזעניים - יועמדו לדין. זה העיקרון. יש גם דוגמא: תנועת "כך", בראשות הרב מאיר כהנא, נפסלה בגין מצע גזעני. אדם "שמגלה" גזען בסביבתו, במקום שיטיח בזולתו כינויי גנאי עדיף לו שיפנה לחוק.
בישראל, הכינוי "גזען" על כל הנגזרות שלו, משמש ככלי ניגוח נפוץ בין הפוליטיקאים, ואין לו ולא כלום עם המושג "גזען" כפי שהוא מופיע בחוק. מהבחינה הזו, הישראלים דומים לעמיתיהם מעבר לים, שגם נוהגים להטיח זה בזה כינויים מכינויים שונים. מה שמייחד את הדמוקרטיה הישראלית הוא, שהזכות להגדיר הגדרות פוליטיות ומדיניות, רשומה ב"טאבו" ע"ש השמאל. מדובר במונופול.
מאחר שכך, מה ששמענו מיו"ר "ישראל ביתנו", היה חריג. "עמיר פרץ הוא טיפש גזען", אמר השר ליברמן על מנהיג העבודה בגין ההחלטה למנות את ראלב מג'אדלה לשר במקום אופיר פינס שהתפטר. טיפש בסדר. גזען?!? איש שמאל? האם יש לנו כאן עסק עם חוצפן ימני שכופר במונופול של השמאל להגדיר הגדרות?
שבוע לפני זה, ח"כ אסתרינה טרטמן חטפה מכל הכיוונים, בגין תגובה טלפונית לאותו מינוי. בעקבות פנייה של צעירי מפלגת העבודה ליועץ מזוז, נתבשרו צרכני התקשורת, שעו"ד שי ניצן, מספר 2 בפרקליטות, יבדוק אם היתה בדבריה של טרטמן הסתה לגזענות. ומה אמרה טרטמן שהתפרש כ-(ספק) הסתה לגזענות? שימו לב: "מינוי שר ערבי הוא התבוללות, ו... הורדת גרזן על הציונות".
אין ספק שמישהו כאן התבלבל בין הבעת דעה - שהיא מותרת במחוזותינו - לבין קריאה אקטיבית, או הסתה לפעולה, שהיא אסורה. וזה מביא אותנו לדיון בתופעת הגזענות ככלל, ומיהם המרוויחים הגדולים מהחדרת ישראל כ"מדינה גזענית" לתודעתם של מיליונים ברחבי העולם הנאור.
ראשית ההגדרה: גזענות פירושה מדיניות אקטיבית, חפה מלחצים של הפרדה בין קולקטיבים על בסיס אתני. דהיינו, קיפוח או רדיפה של קולקטיב אחד, ובמקביל, העדפת קולקטיב אחר. בישראל, אם יש קיפוח או אפליה של פלשתינים עם תעודת זהות כחולה, הרי שהיא תוצאה של אילוץ ביטחוני-קיומי. מי שלא מבין את זה, חי בשקר או הדחקה. ומי שמבין זאת, לא יאשים את טרטמן, ליברמן ואחרים בגזענות.
שלא כמו מדינות דמוקרטיות אחרות, ישראל נמצאת במצב מלחמה. עד כאן אני בטוח, אין מחלוקת בין ימין לשמאל. אויביה של ישראל מצהירים, השכם וערב על כוונתם הסופית: מחיקת הישות הציונית. אני לא ממציא את זה, גם הנאורים שבשמאלנים שמעו ושומעים ביחד איתי את האיומים האלה שמעולם לא נפסקו. לצערי, יש ביניהם "מוזיקאים", שמלחינים מנגינות של שירי ערש לטקסטים המאיימים האלה- מה שמסביר את החלומות על שלום ודו-קיום. צריבתו של רגע היקיצה תהיה קשה...
אחרי מחיקת מדינת היהודים, מתכננים אויבי ישראל להקים מדינה פלשתינית שתשתרע מהים עד הירדן. אני חוזר: מדינה פלשתינית. דהיינו, אויבי ישראל בהגדרה, הינם הפלשתינים, והם מפוזרים. חלק חיים בעזה, חלק ביהודה ושומרון, חלק בישראל, חלק בירדן, והשאר (במספרים קטנים) חיים במדינות ערב האחרות. העובדה שהם מפוזרים, לא מחלישה את הנרטיב שלהם, ולא את היעד המדיני הסופי. מהסיבה הזו, צריך להבין, שיש דבר כזה "הם ואנחנו". הם האויבים, ואנחנו היהודים. מבחינתם: אנחנו גזלני אדמתם!
את הפלשתינים אזרחי ישראל, אני מחלק לשלוש קבוצות: אלה המעוניינים להתערות בחברה הישראלית (אני מקווה שהם הרוב), הקבוצה השנייה מכילה את אלה שיושבים על הגדר, והקבוצה השלישית עויינת. את הקבוצה העויינת, אני מחלק לשתיים: הקטנה- אקטיבית, והגדולה ממתינה לשעת כושר. גודלה של כל קבוצה, אינו נהיר לי, אם כי אני מזהה דינאמיקה של מעבר לקבוצה השלישית העוינת.
הקבוצה השלישית, היא הסיבה לקיפוח הקולקטיב הפלשתיני במדינת ישראל. זאת לא גזענות, אלא מדיניות הגיונית ומתבקשת. האחריות לסיטואציה הבלתי נעימה הזו, רובצת לפתחם של מנהיגיהם. אלה, במקום שיפעלו לחיזוק האמון בין המדינה לאזרחיה הערבים, עושים את ההיפך, תוך ניצול (לרעה) הכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותם. ואותם יהודים שמתנפלים על טרטמן ואחרים, משחקים לידיהם. הכול פוליטיקה, והכול אישי...