מגמת המצוינות בחינוך החלה ב-1942 באמירה: "גורל המדינות בעתיד יהיה תלוי בחינוך" (וינסטון צ'רצ'יל - רה"מ בריטניה דאז). מכאן ניתן להבין את מה שהיה ידוע כבר אז - ההון האנושי הוא המשאב האיכותי המרכזי העומד לרשותה של מדינת ישראל להתמודדות עם האתגרים של העתיד. הנחת היסוד של מסמך המדיניות היא, כי מערכת החינוך משמשת כבסיס להתפתחותו של אותו הון אנושי; מערכת החינוך היא המסד לעתיד הדורות הבאים, והיא חייבת לאמץ בראש מעיינה את החינוך למצוינות.
במוסד המצוינות אנו מתכוונים למימוש הפוטנציאל המרבי של כל פרט ופרט בכל התחומים, ומימוש המצוינות יביא איתו את ההצטיינות ההישגית.
הבעיה: בריחת המוחות ונדידת המצוינים במדעים לשדות זרים. סוגיה זו אמורה להדאיג את קברניטי המדינה. ללא מוחות אלו לא נוכל להתמודד עם הבעיות הניצבות בפנינו. מי שלא שם לב לבעיה זו כיום ישלם עליה מחר. מכאן החשיבות בעידוד המצוינות כיום. מה קורה למעשה? כבר כיום מערכת החינוך והאגף לעידוד מצטיינים ומחוננים עושה עבודה טובה - אך לא די בה. החברה הישראלית חייבת לראות בעידוד המצוינות ערך חברתי נעלה המתווה את אורחות חיינו. אנחנו נמצאים כיום בנסיגה בהישגים לעומת מדינות עוינות כמו אירן, שנמצאת בעליה באותם מדדים. הציבור בישראל חש בכך - סקר עמדות הציבור שבוצע לקראת הכנס הזה מגלה כי הישגי כלל התלמידים במערכת החינוך נתפסים כנמוכים, ומערכת החינוך נתפסת כלא יעילה להתמודדות עם העולם המודרני. המורים נתפסים כאינם עושים די בנוגע לעידוד מצוינות, וכן כי 90% מההורים, המורים והמנהלים מוצאים צורך ניכר לעידוד מצטיינים - משמע, 90% חושבים כי לא נעשה די לעידוד המצטיינים כבר כיום.
הדרישה המתמדת לתוספת תקציב אינה מהווה תחליף לשקילה מחדש של חלוקת המשאבים במערכת החינוך המותאמת לצרכי העתיד - מדובר בחלוקה קשה אך חיונית, כאשר במסגרת חלוקה זו יש לעודד את ההצטיינות כצורך קיומי-אמיתי שלא נמצא כרגע ברשימת המטרות. אך אין בחלוקה זו כדי להגיד דבר אלא רק להבהיר כי בלי תמיכה מערכתית מקיפה, גם הטובים לא יוכלו לממש את עצמם. על-מנת שתלמידי ישראל כולם, ולא רק הטובים ביותר, יוכלו לממש את עצמם אסור לוותר לאף אחד ואסור לוותר על אף אחד: אסור לוותר לאף אחד משמעו יש להעמיד דרישות בפני כל התלמידים כאשר המערכת כיום אינה עושה כן; אסור לוותר על אף אחד משמעו השוויונות בחינוך חייבת לבוא בהזדמנויות שוות ואמיתיות בחינוך - עלינו לעודד את כל האוכלוסיה ללא הבדלי מעמדות, מין, גזע ודת.
איך ניתן לבצע את השינוי? העול לא יכול להיות מוטל רק על מערכת החינוך - הקהילה כולה חייבת להיות מחויבת אף היא למצוינות: הרשויות המקומיות, המגזר העסקי וכד'. כולם הכרחיים ושותפים להליך טיפוח המצוינות. יישום תוכניות אזוריות כאלה תוך שילוב המגזר העסקה, מוסדות התרבות וארגונים המעודדים מצוינות הוא חיוני להשגת המטרות הקבועות - והדבר כמובן מחייב השקעה ייעודית במלגה.
הדרכים למיסוד טיפוח המצוינות - וועדת ההיגוי החליטה לא להסתפק במילים אלא להציע מטרות ודרכים אופרטיביות כאשר אחד הכללים המנחים את ההמלצות האלה הוא שיש להכיר בכך שהמצוינות מחייבת חופש ומרחב - אי אפשר לסגור אותה במסד של ביורוקרטיה אחרת היא לא תבוא לידי ביטוי.
המלצות הוועדה:
1) יש לשקול איתורם של העשירון העליון של התלמידים ולעודד אותם על-ידי פיתוח תוכניות רב-תחומיות לא רק בנושאי המדעים המדויקים. האיתור צריך להתחיל בגיל הגן ולהמשיך עד להשכלה הגבוה - ההורים צריכים להיות שותפים בנושא, וראוי שהדבר ייעשה כמו שהוא מבוצע כיום על בסיס פיזור גיאוגרפי.
2) עלינו לשתף גם את המורים בהליך והרחיב את הכשרת המורים לטפל בחינוך המצוינים - וכן ללמד את המנהלים כיצד לעודד את המצטיינים. ישנו גם צורך לשקול את בחינות הבגרות מחדש בתור אמצעי חינוכי במסגרת חשיבה זו.
3) יש לחייב את בתי הספר להשקיע משאבים בחינוך למצוינות, שאחד מהיבטיה היא גם אותה דייקנות בה אנו לוקים. ניתן ואף רצוי לקחת דוגמאות מהעולם - התוכניות הללו מיושמות בהצלחה בחו"ל, ויש כמובן לשתף את המגזר העסקי בנושא במסגרת הכללים שיגדיר משרד החינוך.
4) על מערכת החינוך לרתום את התקשורת לעידוד המצוינות - בלי תקשורת לא ניתן להזיז דבר כיום. דוגמה לכך היא המלחמה בתאונות בדרכים; ראוי שיהיה גם ביחס למצוינות. אם נביא את ערך המצוינות לתודעה הציבורית ונהפוך אותה לדרך חיים, כמו שהיה בעבר בתרבות היהודית, האיסלאמית, הסינית ותרבות המערב המוקדמת - נצליח לשדרג את הישגנו לרמת המצוינות.