אחד הנוהגים הבעייתיים בשיטת המשפט שלנו הוא נוהג הערות הביקורת. גם כאשר שופטים מזכים אדם מעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, אין הם מתאפקים מלהעיר הערות על התנהגותו ועל אפשרויות אחרות העומדות בעניינו כמו העמדתו לדין משמעתי. המאפיין את ההערות שאין הן פסק דין ואין הן גזר דין ולא ניתן לערער עליהן, או לשנותן. ההערות הן כתמים שאי אפשר להוריד בכביסה וגם המוות לא יטהר.
נוהג זה נובע מהרצון של השופטים לא לעסוק רק באכיפת החוק כי אם לחנך ולעצב נורמות. בין אם מדובר בנוהג ראוי או לא הנזק הנגרם לאדם הנפגע מההערות מלווה אותו עד סוף ימיו.
הבעיה שנוהג זה קיים לא רק ביחס לנאשמים ובעלי דין, אלא אף ביחס לעדים. בהבל פה נוהגים שופטים מסוימים שבחרו שלא לקבל עדות מסוימת, להכתיר עדים בכינויים מעליבים, שאינם נדרשים כלל לצורך הכרעה. מכל בחינה מעשית יכול שופט לומר שאינו מקבל עדות מסויימת, או שאינו מוכן לקבוע ממצא על בסיס עדות מסויימת, מבלי לכנות את העד שקרן. התוצאה מבחינת פסק הדין תהיה זהה. הנזק הסביבתי והאישי פחות בהרבה.
ח"כ רמון, לדוגמא, אולי יערער על הרשעתו ואולי גם יזוכה, אך כיצד יוכלו לערער העדים שהעידו לטובתו ואשר בית המשפט הכפיש בסדרת הערות לא מחמיאות? העדים אינם יכולים לערער ולשופטים יש חסינות מלאה מפני תביעות לשון הרע. אין ספק כי בפעם הבאה העדים יחשבו פעמיים לפני שניתן יהיה להביאם לעדות בבית המשפט. השופטים יכלו, ללא קושי, להקפיד הרבה יותר על כבודם של העדים, גם אם בחרו שלא לקבל את גרסתם. מאחר שבית המשפט בחר לא לעשות כן אל יתפלא שאין מקפידים בכבודו וסגנונו ורמת הנמקתו של פסק הדין בעניין רמון אינם זוכים להערכה יתרה בקהילה המשפטית, ללא קשר לדעה על התוצאה הסופית של פסק הדין.
ומכאן לעניין מינוי יעקב גנות. אכן בעניינו נאמרו מספר הערות חריפות על-ידי בית המשפט העליון ובהחלט ראוי היה שיבין כי מערכת יחסיו הידידותיים עם משפחת טנוס בכלל ועם סובחי טנוס בפרט חרגה מהמקובל. אין לי סיבה להניח לאחר 14 שנה שניצב גנות לא הפנים הערות אלו, שכן תלונות דומות לא נשנו מאז. טוב היה לו ניצב גנות אף היה נותן לכך פומבי.
אחת ההערות שנגעה לניצב גנות היתה מסיבה שנערכה לא לכבודו אך ברור שהיה בה אורח כבוד וכך כתב בית המשפט: "נקודת המוצא בענייננו היא אכן כי המסיבה לא נערכה רק לכבודו של גנות. אולם לא ניתן להתעלם מדרגתו ומתפקידו של גנות, ומצד שני מן הנסיבות הקשורות לסובחי. סובחי אינו רק ידידו של גנות. הוא קבלן עשיר האוהב להתנאות בקשריו עם ראשי השלטון; הוא גם מעורב במחלוקת קשה המפלגת את עדתו. עריכת מסיבה שהיא גם לכבודו של גנות, אינה דבר של מה בכך, לא מבחינתו של סובחי ולא מבחינתה של העדה שאליה הוא משתייך. יש בה ליצור את הרושם בציבור זה כי גנות אינו ניטראלי במחלוקת העדתית. ולא זו בלבד, אלא שחברתו של סובחי נזקקה בעבר לשירותיה של המשטרה, וקיימת אפשרות סבירה כי סובחי ייזקק גם בעתיד לשירותיה של המשטרה, אם בקשר למחלוקת העדתית ואם בקשר לחברתו. בקבלו את טובת ההנאה מכך שהמסיבה נערכה גם לכבודו, לא נהג גנות כמתחייב מקצין משטרה בדרגתו ובתפקידו, אשר משרת כגורם מרכזי במערכת אכיפת החוק. ולא זו אף זו, שלכאורה יש בנסיבות אלה כדי להכניסן לגדר עבירה משמעתית, שכן עניין לנו ב"התנהגות שאינה הולמת שוטר או שיש בה כדי לפגוע בתדמית המשטרה".
שופטים נכבדים, האם מעולם לא הוזמנתם למסיבות שבהן הייתם בפועל אורחי כבוד? (אני יכול להיזכר במסיבות מסורתיות שנערכו במחוז חיפה!) האם מעולם לא שהיתם באירוע שבו נוכחותכם יכלה להיות נושא לפרשנות מוטעית? האם מעולם לא נקטתם בצעד, כמו יחס חיובי מיוחד לאדם העומד לדין שלא בפניכם? בהקשר זה אזכיר רק את החיבוק הפומבי הנרגש שהעניקה בתום לב שופטת בבית המשפט העליון לנאשם נכבד.
אין אני מבקש למתוח ביקורת ונראה לי שהגיע הזמן שנפרגן קצת יותר ולא נזדעק על הפרת קלות של נורמות התנהגות ראויות. כדאי גם להשתחרר מתרבות ה"שלדים בארון" שהשתלטה עלינו. הבה נקפיד כולנו האחד בכבוד חברו ולא נמהר להטיל דופי בכשרים שיכלו להיות זהירים יותר. הבה נאפשר לעצמנו להאמין כי אנשים אכן יכולים ללמוד ממשגים ולהפיק לקחים מתאימים. באווירה הזו של ציד מכשפות לא ניתן להמשיך ונראה לי כי גם מערכת המשפט עצמה נופלת קורבן לאווירה זו.