מים רבים עברו בקישון מאז התלהב הרצל ואמר את המשפט האל-מותי שלעיל, בקונגרס הציוני הראשון. הקמתה של ישראל היתה גאולתה הגדולה של יהדות העולם, הן במישור הרוחני והן במישור הלאומי. והנה הפלא קם והיה לחלום מתגשם: יהודים מכל העולם התקבצו כאן כדי לחיות חיים נורמליים של עם, ויחד הם הקימו מדינה חיה ונושמת. אך השאלה היא האם יש ערובה לכך שהיא תמשיך?
ימים אלה קשים לכל אדם מן השורה. עמל חייו, פאר יצירתו, נוטה יותר ויותר הצידה, וחלילה היא עלולה לפול. לנגד עינינו מתרחש מחזה האבסורד של הרס עצמי. דכדוך ומועקה קשים הולכים ומחריפים מזה כמה שנים. הרקמות הרגישות ביותר במדינה עומדות להיקרע: השלטון הפוליטי, שלטון החוק, הצבא, המשטרה, המערכות החברתיות, ומה לא המאכלת נוגסת בכל תחום ומסרבת לעצור. בעצם אין מי שיעצור אותה. הארץ לבשה צבעים קודרים. התחושה של "מנהיגות חלולה", שחיתות שפושה בכל הרבדים של החברה, לית דין ולית דיין וכל אחד יעשה כישר בעיניו, היא התחושה השלטת.
כל אלה מסכנים את עצם קיומו של המפעל הציוני. במקום ציונות השתלטה כאן הציניות. במקום עמל כפיים עסוקים הכל בעמלות. במקום דאגה לציבור השתררה הדאגה לכיס הפרטי. כל היוצרות התהפכו. הפוליטיקאים הם השופטים, השופטים הם המשטרה, המשטרה היא הפרקליטות, הפרקליטות היא בית המשפט, והכל חוזר חלילה. טירוף המערכות בעיצומו. האדם מן הישוב לא יודע את נפשו. ועדות החקירה שפעלו ועודן פועלות עד היום החליפו את המנהיגות. אין יום שדוח חמור אחר לא מתפרסם. פעם זה צבא, פעם זו משטרה, ופעם פוליטיקאים. ואתה אומר הופ! היכן אנו חיים? לא הספקת להשיב לשאלה ששאלת, והנה עוד דוח חמור. ומה עושים בין דוח לדוח: ממתינים לדוח הבא. שיתוק מערכות, חוסר תפקוד. עורכי הדין דרוכים: מי הקליינט הבא?
הממשלה משותקת. ראש הממשלה בחקירות הנוגעות לעניינים אישיים; דוח וינוגרד ממתין בפתח. "העיטים" ממתינים לרגע הגדול. שר הביטחון לא משוחח עם ראש הממשלה. ראש הממשלה מחליט, על דעתו, לאפשר למשלחת מטורקיה לברר מה קורה בהר הבית; שרת החוץ, מחוץ לעניין. מה זה חשוב בעצם.
שר אחר אומר על שר הביטחון שהוא מסוכן לבטחון המדינה. מה יחשוב הציבור אם שר כה בכיר אומר זאת? הרי הוא יודע על מה הוא מדבר!!! זה גורם לנזק? לא חשוב. השיירה ממשיכה. כך מתפקדת המערכת השלטונית. ומה מצפים האזרחים, שתהיינה התוצאות?
ובוקר אחד אתה קם ושומע שמונה שר משפטים, ראש מערכת שלטון החוק. אם במקרה נשאר לך העיתון מלפני יומיים קודם המינוי, אתה קורא שאותו אדם שזה עתה מונה לשר המשפטים מותח בקורת קטלנית על מערכת המשפט. לגיטימי לחלוטין. ומה ה"פרס" על הביקורת הזו: ממנים אותו לשר המשפטים. התקשורת מדווחת ששר המשפטים מסוכסך עד כלות עם נשיא בית המשפט העליון. לגיטימי. אך מה לעשות שהם צריכים לעבוד יחד. מה זה חשוב. ממילא הציבור לא מבין בכך. נאכיל אותו בכמה משפטים מפותלים עד שהוא ישתכנע.
ואז אתה אומר: ברוך השם שיש לנו משטרה שתאכוף את החוקים. לא נשמת לרווחה וטראח: דוח זיילר. חשדות כבדים כלפי קצינים בכירים ביותר, כולל המפכ"ל. אין בעיות. המפכ"ל מתפטר, השר לביטחון פנים ממנה אחר וטוען בתוקף שהוא הראוי ביותר. השתכנעת. כמה תמים אתה! קופת השרצים נפתחת. יש עתירות לבג"צ המורה למדינה להשיב תוך שלושה- ארבעה ימים מדוע היא ממנה את המפכ"ל החדש. צו של בג"צ. הס מלדבר כי מעתה זה סוב-יודיצה. מה סוב-יודיצה? מה זה? מי המציא את החארטה הזאת? אנחנו נדבר ועוד איך. וכולם מדברים: שני שופטים עליונים (בדימ.) מתבטאים וטוענים שהמינוי לא ראוי; היועץ המשפטי רומז שהוא אינו שבע רצון ושקשה יהיה להגן על המינוי בבג"צ. זו לא הפרה של סוב-יודיצה? איני משפטן, אך נדמה לי שהמרמס של הסוב-יודיצה הפך להיות לקרקס. ואני שואל איפה שלטון החוק? אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
בעת כתיבת שורות אלה, שוב דוח חדש: מבקר המדינה מגלה שחיתות ברשויות המקומיות. לא נכון? איך יתכן? הרשויות המקומיות? מה פתאום! המינויים ברשויות תמיד היו כשרים. תמיד הרשויות קיימו את חוקי התקציב שכנסת ישראל חוקקה. מעולם לא היה מצב שהן "חרגו" מן התקציב. הבל הבלים! הכל ידוע לכולם וכולם מלאו את פיהם מים. כמה ראשי רשויות עמדו לדין על חריגות מן התקציבים בסכומים של מיליארדים? האם זו לא הפרת חוק המונית לא לקיים את חוקי התקציב של הכנסת? ודאי שכן. לכן העונשים היו כבדים: עוד תקציבים מן הממשלה, עוד העלאת מסי הארנונה וכד'. ומדוע לא? מי מבין האזרחים לא ישלם, ברז המים ייסגר, האשפה לא תפונה וצווים של בית משפט ימתינו בתיבות הדואר. כך עושים צדק.
אנו נמצאים על פרשת דרכים. יש הטוענים שדווקא טוב שהכל צץ עתה וניתן יהיה לטפל ב"מורסה" הזו שניגרת מכל מוסדות השלטון. החשש שלי הוא שאין מספיק אנטיביוטיקה לטפל בכל המחלות הללו. מעל כל אלה מרחפת מעל ראשינו סכנה לא קטנה: עם מיואש מסוגל להצמיח מתוכו "עשבים שוטים", מרפאים לעת צרה המוכנים לנדב לעם שיקויים הרי אסון. ויש בשוק מספיק כאלה. מסביבנו לא נמצאים "חובבי-ציון" מושבעים. הם ממתינים להתפוררות בכיליון עיניים, כפי שטורפים ממתינים לקורבנותיהם.
בגרון ניחר אני צועק וזועק : עורו מנהיגים, עורו. מדינה אחת לנו ועם שעייף מכל הטלטלות. עצרו לרגע, עשו חושבים, התעלו מעל דחפים פנימיים והביאו מרפא לעם. אנו זכאים בדין לכך.
בניגוד לאחרים, חושבני שניתן לעשות זאת הרבה יותר מהר. אסור להיות פסימיסט כאשר מדובר בדיני נפשות. יש עם חזק, אנשים נפלאים. חוסו עליהם. התעוררו לפני שיהיה, חלילה מאוחר מדי.