הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, זועם על בנק לאומי בשל הדלפת הידיעה על מכירת מניותיו ונקט, או איים לנקוט, הליכים משפטיים בקשר לכך. בינתיים, פורסם שהושגה כנראה פשרה בין שני הצדדים.
הפשרה אינה מסירה אף גרגר אחד של כיעור מצעדיו ומהתנהגותו של דן חלוץ בפרשה זו. שמעתי ברדיו את פרקליטו, המנסה להסביר שמכירת המניות ביום 12.7.06 היתה מהלך שתוכנן זמן רב מראש, ונמשך רק שניות אחדות. כביכול, לא היה הבדל בין פעולה כזו ובין הליכה לכספומט למשיכת מזומנים. זהו הסבר היאה אולי לפרקליט, החייב לדברר את מרשו ולהצדיק את שכרו, אך הסבר זה הוא מביש ומחפיר, כשמדובר ברמטכ"ל.
בתשובתו מיד לאחר פרסום דבר המכירה, הסביר חלוץ לעיתונאי כי "גם לי יש משק לדאוג לו". כלומר, גם אני, אפילו ביום פתיחת המלחמה ודיוני הקבינט ופיקוד צה"ל במהלכים המסובכים והנרחבים הדרושים, חש צורך "לעשות לביתי". חלוץ שכח, כנראה, כי באותו מחנה מטכ"ל, ובשאר מחנות צה"ל, שירתו באותה שעה רבבות קצינים וחיילים אשר לכל אחד מהם "משק לדאוג לו", ואפשר לשער מה היה קורה אילו בילו באלפיהם את זמנם בהתקשרות אל פקידי הבנקים. נוסף להם, בהמתנה דרוכה ובהכנות קדחתניות ליציאה לקרב, היו שרויים עוד אלפי חיילים, שלא יכלו אף להעלות בדעתם דאגה למניותיהם באותה שעה.
כל אדם שעיניו בראשו יודע, כי ביחסי אנוש ובתחומים של ניהול מדינה וצבא, אפילו בניהול עסק קטן, העיתוי הנכון הוא לפעמים הגורם החשוב ביותר. מכירת המניות נעשתה שעות אחדות לאחר שנודע על חטיפת החיילים והריגת חבריהם. אם אהוד אולמרט דיבר אמת בפני ועדת וינוגרד, כי אז תוכננה, חודשים ארוכים מראש, יציאת צה"ל לפעולה מלחמתית במקרה של חטיפה, שזה שנתיים ציפה לה הצבא כולו לנוכח איומיו הגלויים והמפורשים של נסראללה.
במילים אחרות, ברגע שבו נודע לו כי חיילי צה"ל נהרגו ונחטפו בגבול לבנון, ידע חלוץ - שללא ספק כל תכנון מלחמתי נעשה על דעתו, אם לא ביוזמתו - כי הממשלה עתידה לדון בכל רגע בקביעתו של לוח הזמנים למלחמה. אין שום ספק בכך, שחלוץ היה מוקף באותם רגעים בהמולה גדולה של קצינים מתרוצצים, שרים וחברי ועדת החוץ והביטחון המוזמנים לדיונים בהולים, דיונים צבאיים ארוכים ומתוחים, עיתונאים נטפלים ומרחרחים והמון שיחות בקשר ובאמצעים אחרים. אם חלוץ פעל כראוי, לא היה בישראל כולה אדם עסוק וטרוד ממנו באותה שעה, בענייני הצבא והמדינה הדחופים והחשובים ביותר.
באווירה זו, דן חלוץ לא הבין כי פרסום הידיעה על מכירת תיק המניות של הרמטכ"ל, כמוה כהכרזה על סיפון ה"טיטאניק" שהקברניט הורה להכין לו סירת הצלה. נניח שמזכירתו הודיעה לו כי חיים (או יוסי), פקיד הבנק שעימו רצה חלוץ לשוחח זה שבועיים, ממתין על הקו. העובדה שחלוץ לא הטיח מיד את אגרופו בשולחן, ולא צעק על מזכירתו "לא עכשיו, לעזאזל!", מעידה כמאה עדים על כך שהאיש לא היה ראוי לכהן כרמטכ"ל.
אך זה אינו הכל. אני מנחש שהדלפת הידיעה לכתב הכלכלי של מעריב, יהודה שרוני, נעשתה ע"י מי מפקידי בל"ל, או אפילו ע"י מישהו מלשכת הרמטכ"ל, שנפשו נקעה ונגעלה מתופעה זו, של רמטכ"ל הדואג לענייני המניות שלו כאשר מלחמה והרוגים רבים בפתח. מנכ"ל בנק לאומי, גליה מאור, עשתה מאמץ - מוצדק מבחינתה - לגלות מיהו המדליף, אך לא הצליחה בכך (וטוב שכך, שכן המדליף היה במקרה זה ראוי לשבח ולא לפיטורים).
אילו היה חלוץ ראוי לתפקידו ולמשרתו הרמה, היה מתקשר מיד אל גליה מאור ואומר לה: "גברתי, אנא חדלי מהתחקיר. המדליף צדק בהדלפתו, ואני שגיתי. אילו נודע לי שקצין אחר נהג כמוני ועסק במכירת מניותיו, הייתי גם אני זועם על כך. אני מודיע לך כי, אם יתברר שהרווחתי במכירת המניות, אתרום את כל הרווח לקרן לב"י, או למטרה נאותה אחרת".
יתר על כן, אילו היה חלוץ ראוי לתפקידו, לא היה מעלה בדעתו לתבוע פיצוי מהבנק, אלא היה מניח לפרשה מבישה זו לשקוע בתהום הנשיה. אותה תביעה, והסכם הפשרה שככל הנראה הושג לצורך ביטולה, מהווים אקורד-סיום עלוב, צורם ומחפיר לכהונתו של האיש, אשר לא ידע להניח את המפתחות ביום שלאחר תבוסת הצבא שבפיקודו, במלחמה שבה נהרגו אזרחים וחיילים שאין להם עוד "משק לדאוג לו".