לפני עשרות שנים החליטו משפחות ויחידים לעלות לארץ ישראל, חלקם עזבו חיי רווחה ונוחות, וחלקם נמלטו על נפשם. החילוניים חלמו על "ארץ ישראל", ולעומתם הדתיים, בעיקר ממדינות ערב, העדיפו את המושג "ארץ הקודש". המשותף בין כולם היה יהדותם, הרצון לבנות בית מושלם לעם היהודי, ותקווה לחדש את השפה העברית.
תמימים, חדורי מוטיבציה וציונות הגיעו בדרך לא דרך מכל תפוצות העולם. משפחות מרוסקות השאירו חלק ממשפחתם בנכר, ויחידים שנשארו ללא משפחה. חלקם הגדול הגיע ישר לתופת מלחמת השחרור, גויסו לצבא ושם שילמו מחיר נוסף. חלקם שילמו בחייהם אחרים באברי גוף או בפגיעה נפשית, איש לא יצא שלם. למרות כל זאת, בנחישות ואמונה רבה, יחד הטו שכם ובנו מדינה לתפארת, התחילו לעצב את דמות הישראלי האוטנטי "הצבר". יחד התנחלו בארץ, שחררו אדמת אבות, ורק בזכותם יש לנו מדינה.
למרות כל הקשיים מדינת ישראל התפתחה בקצב מדהים, כלכלית וחברתית. במוסדות ההשכלה בעולם למדו את התפתחות מדינת ישראל כמודל לחיקוי, ולא חסכו שבחים. עברו שנים, שרדנו מלחמות עקובות מדם, עברנו שינויים, רוב המייסדים שבזכותם אנחנו כאן כבר אינם איתנו, הזמן חולף, המדינה מתעצבת לכיוונים שונים, ואני מסופק לחלוטין אם אותם מייסדים אצילים היו שמחים לראות את התוצאות העכשוויות.
יש לנו ארץ נהדרת, ארץ כלילת יופי שיש בה הכול (או כמעט הכול), יש לנו אנשים חכמים וחמים שיעזרו לכל אחד במצוקה. נוף קסום, בדרום מדבר ייחודי, ים יפיפה עם אלמוגים ייחודיים, במערב חוף מקסים ומגוון, במזרח את המקום הכי נמוך בעולם, ובצפון הרים עטורי צמחייה ירוקה וייחודית, ואפילו שלג בחורף.יש לנו ערים מודרניות לצד שבטי בדווים, לכאורה הכול טוב, אבל אם נתבונן סביבנו ונפנים את מה שקורה בארץ כרגע, נראה ש"יש לנו ארץ נעדרת", ארץ נעדרת הגיון, נעדרת חמלה, נעדרת מוסר, נעדרת תקווה לחלק גדול מאד מאזרחי ישראל. פעם העבודה הייתה מכבדת את עובדיה, כיום המשכורות ועמדות הכוח מכבדות את העבודה גם אם לא נעשית עבודה.
חברי הכנסת הראשונים נסעו לעבודתם בכנסת ישראל כרוב אזרחי המדינה, בתחבורה ציבורית, על-מנת לעבוד, לשנות ולשפר. כיום, רוב השנה הכנסת בפגרה, ובזמן הקצר שנותר, חלק מחברי הכנסת מגיעים ל"עבודה" במכוניות פאר על-מנת לעשות לביתם, לצבור עוד עמדות כוח, לדאוג למקורבים ולכיסא המתנדנד שלהם, להעביר שיחות בטלות במזנון הכנסת או בטלפונים הסלולאריים, מנסים להאדיר את שמם בראיונות מגוחכים בתקשורת או בתוכניות ריאליסטי רדודות. עבודה? זה עניין לעובדים זרים....
ארץ שאינה דואגת מספיק לנכים, למוגבלים ולקשישים
יש לנו ארץ נעדרת, ארץ שאינה דואגת מספיק לנכים, למוגבלים ולקשישים, ממנים עובדים לטיפול במגזרים אלה לא כמידת חמלת ליבם וכישוריהם, התוצאה היא שחלקם במקום למלא את תפקידם האמיתי לעזור ולשקם, דואגים למנוע ולהעלים מקבוצה חלשה זו את זכויותיהם, ואיש אינו נענש.
ארץ נעדרת הגיון שבה אפילו דוחות מבקר המדינה זוכים במקרה הטוב להתעלמות, במקום טיפול שורש וענישה מרתיעה. משטרה שעושה הכול חוץ מאשר מניעת פשעים ותאונות דרכים בצורה יעילה, סכומי עתק מקופת הציבור מבוזבזים ללא הגיון על פתרונות כושלים, והעובדות מדברות בשטח. מדינה שמונעת על-פי חוק מאזרחים תמימים להגן על רכושם בכול דרך אפשרית, למרות שאינם זוכים להגנה מרשויות החוק השונות, לא מהמשטרה ולא ממערכות המשפט.
מערכת משפט שבה לכאורה רק העשיר זוכה ל"צדק" גם אם אינו צודק בעליל, משפטים שמשתרכים בכבדות לאורך ששנים רבות, תוך כדי השארת פצועים (תרתי משמע) בשטח ובזבוז משווע של משאבים. מנהיגים חסרי אחריות שחילקו ומחלקים את אוצרות הטבע המעטים של אזרחי המדינה לעשירים שהתעשרו עוד יותר, אך איש אינו נענש.
נבחרי ציבור המדרדרים את המדינה לתהומות שלא הכרנו
נבחרי ציבור ללא הכשרה מתאימה מדרדרים את מדינת ישראל לתהומות שלא הכרנו. שכרם של עובדים קשיי יום מולן חודשים ושנים, ולעומתם יש עובדי ציבור שמקבלים עשרות ומאות אלפי ש"חלחודש, לעיתים ללא שום תוצרת או תועלת מינימאלית. גניבת זמן מעביד ע"י קיום שיחות פרטיות בטלות בטלפון ובכלל, ע"ח זמן עבודה איכותי, נורמה קלוקלת שהפכה לנוהג מקובל כמעט בכל מקום עבודה, ובמיוחד במשרדי ממשלה ורשויות מקומיות.
וועדי עובדים שצברו כוח רב יותר מהמעסיקים שלהם, וכתוצאה מכך הציבור הרחב אינו מקבל תמורה ראויה לכספו, ומעגל הנפגעים הולך וגדל. מדינה שיש בה מגזר שחלקו הלא מבוטל ממתין בסבלנות להתרסקות אותה מדינה שהוא אזרח בה, למרות שאינו ממלא חובה לאומית כל שהיא, דורש שיווין זכויות. מגזר שחלקו הגדול מייחל למחיקת המדינה היהודית ולהשלטת האיסלאם הרדיקאלי, אך בכל זאת נציגים שלו יושבים בבית הנבחרים, מקבלים חסינות שלכאורה מנוצלת לרעה לא אחת, ומקבלים משכורות עתק.
נבחרי ציבור לא פופולריים (גם לטענתם), ממשיכים ללא בושה לייצג ולהכביד עלינו, ולגרום למדינת ישראל ולאזרחיה נזקים עצומים ובלתי הפיכים. בכירי ציבור רבים נמצאים תחת חקירות, חשדות שחיתות והטרדות מיניות לכאורה. הם גורמים למדינת ישראל ולאזרחיה בושה ונזקים תדמיתיים בין לאומיים קשים ביותר, לבושת מדינת ישראל.
תרבות של חוסר תרבות משתלטת עלינו
תוכניות רדיו וטלוויזיה רדודות, רוויות בשחקנים שהכישרון מהם והלאה, מפמפמים במוחנו תכנים שמבישים את היוצרים ואת המאזינים, ומעוותים ברגל גסה את נפשותיהם הרכות של ילדינו. תחנת רדיו צה"לית משדרת פרסומות אגרסיביות המעודדות את טובי ילדינו להימורים. תרבות של חוסר תרבות משתלטת עלינו ואין מי שיעצור את הסחף. שלטי הכוונה בדרכים הממוקמים במקומות כל כך "טובים", בצורה כל כך "מקצועית", שהסיכוי שתפספס את כיוון נסיעתך גדול ביותר. לתיירים אין סיכוי להגיע למחוז חפצם בזמן, או בדרך הקצרה והנוחה ביותר.
אזרחים רבים רעבים ללחם, לעזרתם קמות עמותות רבות (כמעט כמספר הנזקקים) שמבזבזות סכומי עתק על משכורות ולוגיסטיקה, יש אומרים שאם יאחדו את כל העמותות לעמותה אחת וכל הכספים העודפים יופנו למטרות האמיתיות, לא יהיו יותר עניים. אני לא מבין מדוע צריך עמותות לנזקקים, לשם מה יש לנו מערכת רווחה ממשלתית? מדוע לא יוצרים פתרונות תעסוקה שימגרו את העוני ותחושת הקיפוח?
עיתונאים שמשדרים סודות מדינה בשידור ישיר ובעיצומה של מלחמה, שידורים שבוודאי גרמו גם לקורבנות בנפש, אך איש לא נתן את הדין. רשויות מקומיות מבזבזות סכומים אסטרונומים על גיוס פקחים נוספים שהם שנואי נפשם של רוב התושבים, זאת במקום להשקיע ברווחת התושבים, למצוא פתרונות יצירתיים לקיצור ביורוקרטיה, למקומות חנייה זמינים וזולים, ובכך לגרום ליותר תושבים להיות מרוצים, לחסוך כסף רב, ולהקטין את העומס על בתי המשפט. בכירים במערכות המשפט והכלכלה שמתוך "גאווה" בלאומיותם היהודית-ישראלית ו"אמונה מלאה" במדינת ישראל ובכלכלתה, נוקבים את שכר טירחתם בדולרים אמריקנים?!
הרשימה עוד ארוכה ומעוררת דיכאון רב, לכן אסתפק בכך, אך קשה להתעלם מכמה שאלות: האומנם רק קומץ איכפתניקים רואים את מה שאני רואה? מדוע כמעט כל סטודנט (ולא רק) חולם לסיים את התואר ולמצוא עבודה בחו"ל? מדוע צאצאים של נבחרי ציבור בכירים קבעו את משכנם דווקא בארצות הנכר? איזה מידע שנימנע מאיתנו הם יודעים? איך יתכן שעובדי ונבחרי ציבור רבים זכו לעושר מופלג? ממשכורות של עובדי ציבור? מדוע רשויות המס מעדיפות דווקא לחקור עצמאים קטנים וקשיי יום? מדוע אנחנו רק מקטרים ולא עושים מעשה? האם אנחנו פחות טובים מהעם התאי שהשכיל למגר 2 משטרים מושחתים בתוך 15 שנים, זאת בהתקוממות עממית וללא נפגעים?
והשאלה האחרונה והחשובה מכל לדעתי: איך נדע שיש תקווה?