לפני 32 שנה הוכתרה העלייה לשומרון בהצלחה כאשר ממשלת ישראל אישרה את גרעין ההתיישבות של המנהיגות היהודית בקדומים ואלון מורה. בניה של אותה מנהיגות יהודית עלו אל חומש ההרוסה וניסו שוב לבצר את זכותם הטבעית של יהודים להתנחל ולחיות בלב הארץ. הפעם, אומר חגי סגל הם נראו כצאן ללא רועה, כתנועה ללא מנהיגות.
אלא שחגי סגל מתעלם ממספר שינויים שחלו מאז אותו חג חירות מופלא שנת 1975. הנוער של אז לא היה רק של הציונות הדתית אלא של הציונות הבית"רית-חרותית, זה שהביא את המהפך. התמיכה הפוליטית היתה האופוזיציה הלוחמת של בגין. בשנים שחלפו הוכח כי אפשר למסור חלקי ארץ ביד מרצחים, שאפשר להגלות יהודים ושכניהם ימחאו כפיים, שאפשר לספוג גשם של רקטות, ולהסתפק בתיקו, שאפשר להמליך את הממשלה המושחתת הרשעה והטיפשה ביותר בדברי ימי ישראל, ולסמוך על בסיס פרלמנטרי רחב. מתברר גם שמנהיגות המזוהה עם ה"כתומים" נועלת עצמה לפינה סקטוריאלית צרה. עובדה כי איש מן ה'ליכוד' לא הגיע לחומש להביע הזדהות עם הגולים ותומכיהם.
לציונות המגשימה בשנת השישים למדינת ישראל דרוש מנהיג שהגיע למסקנות "כתומות" מבלי שהשתייך מראש למחנה ה"כתום". מנהיג שזעק והתריע, ושילם מחיר אישי על זעקתו. יוסי סידר, מעצם זיהויו כ"כתום" לא יכול להיות מנהיג שכזה. רק מנהיג מחוץ למחנה יכול להוביל את המחנה. בוגי יעלון יכול, אם ירצה, לקחת עליו את המנהיגות השמה את חירות ישראל ראשונה ואת השעבוד לתקשורת אחרון.