העם עם הנשיא. זה, לפחות, המסר שביקש להעביר מוטי מורל, יועץ התקשורת של משה קצב, ביום שלמחרת נאום ה"אני מאשים" המפורסם שלו בשלהי ינואר. בראיון לרינו צרור בגלי צה"ל הסביר מורל על מה נשענת התזה: בעוד שלפני הנאום היו מאה אחוז מהטוקבקים באינטרנט נגד הנשיא, הרי שלאחריו הם התחלקו שווה בשווה בין תומכים למתנגדים. "זו האינדיקציה היחידה שלי", אמר. בראיון ל"דה מרקר" חזר על הדברים כשקבע שמטרת הנאום הושגה, "ויש לכך אינדיקציה אחת - הטוקבקים... הצלחנו לשנות את דעת הקהל. הציבור עכשיו יודע שהמשטרה והתקשורת אינם דוברי אמת".
הספינולוג הבכיר סימן כאן שיא חדש בשיח הציבורי: הסתמכות על טוקבקים אנונימיים, שאיש אינו יודע מי עומד מאחוריהם או כמה אנשים עומדים מאחוריהם (שהרי כל אחד יכול לפרסם מאות טוקבקים פרי מקלדתו האישית), כעדות ראויה להלכי הרוח בדעת הקהל. מי שהעז לפקפק בתקופת הבחירות באמינותם של מכוני הסקרים, שלמרות הכל מבצעים את עבודתם על-פי פרמטרים מדעיים-סטטיסטיים, קיבל כאן אתגר חדש.
המראיינת של מורל ב"דה-מרקר" לא הביעה תמיהה על מהימנות ה"אינדיקציה" שלו, והדברים זכו לכותרת נאה. לא בטוח שיועץ התקשורת המשופשף היה בוחר להעלות טענה שכזו, אלמלא בחרה התקשורת עצמה להעניק לגיטימציה לטוקבקים ושאר תכנים אינטרנטיים אנונימיים, ולהשתמש בהם כעדות להלכי רוח, לעתים במקום מרואיינים בשר ודם.
הבעייתיות שבתופעה מודגשת על-רקע העובדה ש
גורמים אינטרסנטיים רואים בטוקבקים ובפורומים זירה מרכזית להשפעה על דעת הקהל ומשתתפים בה באופן אקטיבי: העיתונות היא שחשפה בשנים האחרונות כיצד פוליטיקאים וחברות מסחריות מעסיקים אנשים שתפקידם לפרסם הודעות בפורומים וטוקבקים לכתבות, במטרה להיטיב עם תדמית שולחיהם. אמיר אורן, הפרשן הצבאי של הארץ, פרסם לאחרונה כי בלשכת שר הביטחון, עמיר פרץ, הועלה רעיון "להפעלת סוללה של חיילות בשירות חובה לייצר 'טוקבקים' מוסווים מטעם שר הביטחון", אולם לבסוף הוא נגנז. גם אם אנשי נשיא המדינה לא נקטו טקטיקה זו, ברור כי כל גורם שהוא המופיע בכתבות באתרי החדשות באינטרנט, יכול לפי אותו העיקרון "להוכיח" על נקלה את התמיכה הציבורית בו בעזרת הקלדה חרוצה.
המקורות האנונימיים הם הגורם שפוגע יותר מכל באמינות הדיווח
שבוע וחצי לאחר רצח הילדה תאיר ראדה ז"ל עסקו מוספי השבת של העיתונים בהרחבה באירוע. הרצח המסתורי בשירותי בית הספר בקצרין עורר ספקולציות רבות מספור באשר לזהות הרוצח, וכן הביא את התקשורת להתעניין באווירה הכללית השוררת בקצרין, עיר שבימים כתיקונם מרוחקת מלב התקשורת לפחות כפי שהיא מרוחקת גיאוגרפית מהמערכות שבתל אביב. כתבים נשלחו לרחרח, לדובב את התושבים והתלמידים ולהביא את תחושותיהם. בחלק ב' של הארץ לא הסתפקו בכתבת השטח של לילי גלילי ("הלכו לישון בפלזנטוויל, התעוררו בטווין פיקס", 15.12.06), ופרסמו לצדה כתבה מאת אורי סבח ("איך קורה שילד נרצח?"). הציטוטים שהביא סבח על המצב בקצרין היו חריפים בהרבה מאלה שהביאה גלילי וציירו אותה כעיר שטופת אלימות בני נוער וסמים בבתי הספר. בדיון בשאלה אם הרוצח הינו תלמיד או גורם חיצוני, הכריעו רוב המצוטטים לטובת האפשרות הראשונה. "יש שני צדדים", גרסה אחת מהם, "אחד מהם אומר שיש אלימות, והוא הצד שאומר ת'אמת. רק אם ישימו לב לצד הזה, יוכלו למצוא את הרוצח! לפי דעתי הרוצח/רוצחים זה תלמיד/תלמידים. בית הספר הזה מוקף באלימות... הצד השני אומר שאין אלימות והוא הצד המתייפייף, שרוצה לשמור על 'שם טוב' לבית הספר ולהגיד שהרוצח בא מבחוץ, בזמן שכל כך ברור שזה בא מהתלמידים! אני מצטערת אם אני מאשימה לשווא, אבל ככה אני חושבת".
כתב שינסה לשוב אל הדוברת היום, לאחר שכתב אישום בגין הרצח הוגש נגד עובד השיפוצים רומן זדורוב, כדי לבחון את עמדתה לאור ההתפתחויות, יגלה כי מדובר במשימה לא פשוטה. למעשה, גם העיתונאי החתום על הכתבה לא יוכל לעמוד בה - זאת מאחר שהדוברת מעולם לא שוחחה עמו: את הערכותיה היא הפריחה באתר בית ספרה של ראדה, "נופי גולן". למעשה, ייתכן שמדובר בכלל בדובר ולא בדוברת. תיאורטית, לא ניתן לפסול אפשרות שהדברים נכתבו על-ידי הרוצח עצמו, אולי בניסיון להסיט את דעת הקהל לכיוונים רצויים לו.
היכולת להפיץ מסרים אנונימיים מלווה את האינטרנט מאז הקמתו והיא אחד ממאפייניו העיקריים, לטוב ולרע. בזכות האינטרנט יכול להגיע לקהלים נרחבים מידע רב חשיבות שלא היה נחשף בכל דרך אחרת, ומנגד הוא מייצר כמויות בלתי נדלות של לשון הרע וסתם הבלים שאיש אינו נושא באחריות להפצתם. יתרונה הגדול של העיתונות הממוסדת (המודפסת והמקוונת) על פני תכני האינטרנט העצמאיים אמור להיות בכך שהמידע המופיע במסגרתה נבדק, נערך ומלווה בייעוץ משפטי - בניגוד למידע המופץ בפורומים ובטוקבקים למיניהם, שאינו נתון לפיקוח כלשהו ולפיכך אמינותו מזערית. אלא שבהדרגה, במקום להסתייע ביתרונה היחסי כדי לבסס את מעמדה כספקית מידע מהימן ובדוק, מחדירה העיתונות לתוכה תכנים אינטרנטיים אנונימיים, אולי מהימנים ואולי לא.
הכתבה האמורה בהארץ לא היתה בעצם כתבה, אלא "קטעים מתוך הודעות בפורומים באינטרנט בעקבות רצח הנערה תאיר ראדה", כפי שהוסבר בכותרת המשנה. מעבר למהימנות הבעייתית, העיתון מספק במקרה הזה לקוראיו תכנים נטולי ערך מוסף, שהקורא יכול לאתר בנקל במחשבו האישי (רמי רוטהולץ, ראש מערכת הכתבות בהארץ, אומר ש"ההנחה היא שזה שירות. לא כל אחד פותח אינטרנט").
אחת הדילמות המלוות את העיתונות מאז ומתמיד נוגעת לדרך שבה עליה להתייחס לדבריהם של מקורות המסרבים להזדהות בשמם. על הבעייתיות שבציטוט גורמים עלומים עמד "העין השביעית" בהרחבה בגיליון 59. בין השאר תואר שם כיצד בעקבות פרשת ג'ייסון בלייר הוקמה ב"ניו-יורק טיימס" ועדה פנימית שמצאה כי המקורות האנונימיים הם הגורם שפוגע יותר מכל באמינות הדיווח. בעקבות מסקנות הוועדה, הנחה העיתון את כתביו להימנע משימוש יתר בציטוטים אנונימיים וללחוץ ככל האפשר על מקורותיהם לדבר "און רקורד". אם השימוש בציטוטים אנונימיים, שהכתב לבדו מכיר את מקורם, הוא בעייתי, הרי שהשימוש בציטוטים אינטרנטיים אנונימיים בעייתי שבעתיים: כאן גם הכתב עצמו אינו יודע את מי הוא מצטט, ולפיכך אינו מודע למניעי המצוטט ואינו יודע להעריך את בקיאותו בסוגיה שבה הוא מתבטא או את מידת רצינותו.
תכנים אלה הם מה שעיתונאי מחפש: צבעוניים, תוקפניים, "סקסיים" ורוויי "דם"
הנטייה של כתבים לצטט תכנים אינטרנטיים מובנת: ראשית, מדובר במלאכה קלה למדי. כתב המקבל משימה לתאר תופעה מסוימת, נדרש בעבר לכתת רגליו לשטח, או לכל הפחות לאתר מקורות טלפונית ולשכנעם להתראיין. היום, לעומת זאת, הוא יכול בעזרת חיפוש קצרצר ב"גוגל" למצוא תגובות והתרשמויות בכל דבר ועניין. כתבה ב"דה מרקר", למשל ("תושבי נתניה היכונו: ההפרטה בתחבורה הציבורית בדרך אליכם", 31.8.06), עסקה בתלונות הציבור על איכות התחבורה הציבורית בערים שבהן היא הופרטה, וטענה כי ההפרטה "מלווה גם בירידה באיכות השירות". בעבר אולי היה נדרש מכתב לגשת לתחנות האוטובוסים ולדובב את צרכני התחבורה הציבורית, אבל היום זה ממש לא הכרחי: בכתבה לא מרואיין ולו צרכן אחד. במקום זאת מסתמך הכתב על "מאות הטוקבקים המשתרכים בסוף כל כתבה בעניין המתפרסמת ברשת", המשמשים כ"עדות אחת" למצב. לכתבה רואיינו בשמותיהם מנהל פורום תחבורה ציבורית ומנהלת ארגון לקידום תחבורה, אולם חלק נכבד בה הוקדש לציטוט טוקבקיסטים עלומים, כולל ציטוט טענות ישירות כלפי חברות אוטובוסים מוגדרות. החברות נדרשו להגיב לטענות הטוקבקיסטים הנכבדים, שמצדם נשארו, כהרגלם, אנונימים.
בכתבה בהארץ, שעסקה בתופעת הגבלת העישון במועדונים ("מסך העשן יורד", 10.1.07), הועלתה טענה כי רוב הקהל מצדד בהגבלת העישון, וכי "חובבי מוזיקה לא מעטים מודים שהם מתרחקים ממועדוני הופעות כדי שלא לסבול מהעשן". כיצד מגובה הטענה? בכתבה מובאים דבריהם של זמרים ומנהלי מועדונים, אולם את הקהל עצמו מייצגים דובר אחד מזוהה ששוחח עם הכתבת, ומקבץ הודעות שהתפרסמו בפורומים אינטרנטיים על-ידי גורמים שאיש אינו יודע מי הם. "עשרות הודעות שפורסמו בחודשים האחרונים מגלות שבקרב חברי הפורום יש התקוממות נגד העישון הפסיבי הבלתי נסבל", נכתב כחיזוק לתזה. הבעייתיות שבאסמכתה שכזו נעוצה במאפייניהם של האינטרנט והגולשים בו: ראשית, גם אדם אחד יכול לכתוב עשרות הודעות, ואין כל דרך לדעת כמה גולשים באמת עומדים מאחוריהן; שנית, סוגיות שנויות במחלוקת מעוררות לא פעם תגובות רק מצד אחד של הגורמים הניצים: ייתכן שלשוללים את העישון במועדונים, למשל, "בוער" יותר להגיב על הנושא ולהביע את מחאתם מאשר למצדדים בעישון; שלישית, הסתמכות יתר על גולשי אינטרנט עלולה להביא להשתקה הדרגתית של קולו של הציבור שאינו נוהג לגלוש ברשת, או לחלופין גולש אך מעדיף שלא להשתתף בזירת התגובות הווירטואלית, כיוון שהיא נחשבת רדודה ומתלהמת.
דומה שהמאפיינים הללו דווקא מחזקים את כוח המשיכה של התכנים האינטרנטיים בעיני העיתונאים: בזכות האנונימיות שלהם והעדר הצורך של מחבריהם להתייצב מאחורי הדברים, יש בהם כל התכונות שעיתונאי מחפש בדברי מרואיין: הם צבעוניים, תוקפניים, "סקסיים" מאוד ורוויי "דם". אדם המתראיין לעיתון ייזהר בדרך כלל הרבה יותר בלשונו. השגת מרואיינים יהודים שיתמכו במוצהר בשיבה לקווי 1947, למשל, היא משימה לא בהכרח פשוטה, אבל ציטוט טוקבקיסטים כאלה מסובך הרבה פחות: כך, במאמר על השלכות ההינתקות ב"מקור ראשון" ("תנו לצה"ל להזיע", 8.9.05), קובע חגי סגל כי "פירות ההינתקות כבר צומחים על עצינו", ומביא כראיה להידרדרות בציבור את דבריו של טוקבקיסט כלשהו, כי "תוכנית החלוקה מ־47' היא התוכנית הצודקת ביותר שנהגתה עד היום". סגל גם קובע, מסיבה כלשהי, שהגולש האלמוני הוא "יהודי בלי ספק".
ניתן גם לעשות שימוש מושכל בתכנים אינטרנטיים: בין הודעות הפורומים שפרסם הארץ בעניין תאיר ראדה, הופיעו גם הודעות לא אנונימיות, למשל הודעה מאת דניאלה שאול, המספרת כי "אני רק חושבת כמה פעמים עשיתי יד אחת עם משטרת הגולן כדי שהדברים (הכוונה לגילויי אלימות נוער; א"ר, מ"ש) לא ייכנסו לעיתונות המקומית והארצית, ודמעות עומדות בעיני". בדיקה פשוטה מגלה כי אכן מתגוררת בקצרין תושבת בשם זה. תוכן ההודעה מעורר סקרנות ליצור עמה קשר ולברר פרטים על ה"דברים" שהושתקו על-ידי המשטרה, אולם הדבר לא נעשה.
הטוקבקים הם לא פעם
מקור השראה לעיתונות, בעיקר המקוונת, לכתבות. ריבוי טוקבקים שמחו על גביית התשלום בכניסה לחוף פלמחים, למשל, הביא להכנת כתבה בנושא ב-Ynet ("איפה משלמים בשביל חוף פלמחים?", 25.5.06), ובה הובאו תלונות מפלגת הירוקים ועמותת "אדם, טבע ודין". את הציבור הרחב ייצגו הטוקבקיסטים "עמרי מנס ציונה" ו"מוטי מראשון לציון". מהכתבה ניתן ללמוד כי הטוקבקיסטים הביאו במקרה זה לעיסוק חשוב בנושא בעל משמעות ציבורית אמיתית ולא וירטואלית, אולם עדיין קיימת מגבלה בהסתפקות במונולוגים המופיעים על מסך המחשב, שלעולם לא יהיו תחליף לקולות מהשטח, שדיאלוג עמם יכול להצמיח סיפורים נוספים וזוויות חדשות.
התכנים האינטרנטיים מספקים פתרון מסוים במקרים שבהם אכן קשה עד בלתי אפשרי להגיע למרואיינים לא וירטואליים: במלחמת לבנון השנייה, למשל, ציטטה התקשורת הישראלית בהרחבה בלוגים לבנוניים ותיארה באמצעותם את הלכי הרוח בביירות. קטעים נרחבים מתוך בלוגים כאלה פורסמו בהארץ באופן נפרד, שזורים בין הכתבות. ניתן לטעון כי במקרה כגון זה היה טעם בהבאת דבר הבלוגים, בשל הקושי האובייקטיבי של עיתונאי ישראלי לראיין אזרחים לבנונים - אולם נראה שגם אם בוחרים לעשות בהם שימוש, יש לבצע זאת באופן מסוייג יותר; שהרי גם במקרה זה, גורמים מעוניינים יכולים בקלות רבה לפתוח בלוג שיבטא הלכי רוח ציבוריים כוזבים. בפועל, העיתונות הישראלית הסתמכה על הבלוגרים הלבנונים ללא כל הסתייגות, ונראה כי התואר "בלוגר" אף מעניק לאוחז בו חשיבות יתרה בעיני העורכים. כותרת בהארץ מהשבוע הראשון למלחמה, למשל, הכריזה: "בלוגר לבנוני: חשש ממלחמת אזרחים". קשה להאמין שהיתה מופיעה כותרת דומה המביאה את דבריו של אזרח לבנוני אקראי שרואיין ברחוב.