הטור של פריצי

העורך הראשון

הימים ימי קום המדינה ונערה צעירה עובדת במערכת עיתון עברי בשדרות רוטשילד בת"א, כשתפקידה לקבל ולרשום את המידע והידיעות ששודרו בזמנו במורס. יום אחד היא מגלה מתחת לשולחנה חוטי חשמל ומקרופון ומתברר כי מישהו מצוטט עם מי היא מדברת ועם מי היא נפגשת. זו לא הבולשת הבריטית וגם לא ההגנה או האצ"ל. זה הבוס שלה. העורך. הבחורה נכנסת לחדרו, והנ"ל מאשר בשלווה כי הוא מאזין לה ומסביר שזו זכותו, כיוון שהוא הבעלים של העיתון, הוא הבעלים של כל העובדים ולכן הוא רשאי להאזין לה ולעקוב אחריה. הצעירה הופכת את שולחנו, מתפטרת ומתגייסת לצבא הצעיר שמוקם. השנה היא 1948, העיתון הוא ידיעות אחרונות והעורך הוא נוח מוזס, אביהן של תמי (בורוביץ) וג'ודי (ניר מוזס שלום) ושל ארנון (נוני) מוזס, המו"ל הנוכחי של העיתון. עכשיו האזנות הסתר שידיעות אחרונות ביצע במעריב מקבלות הסבר אחר: זה היה רק ענין של הרגלים ונורמות במשפחה. גם הסיפורים שדלפו לאחרונה מהסכסוכים במערכת ידיעות אחרונות מעידים שהתפיסה שהעיתונאים שייכים לבעל הבית עדין שוררת שם. לנערה, אגב, קראו חיה סוכליצקי ואילו כתבי ידיעות אחרונות היו עושים את שעורי הבית שלהם כראוי, הם היו מגלים שזו אותה חיה ולקר שהם עמדו איתה השנה בקשר וקיבלו ממנה מידע על התלונות שהיא הגישה בפרשת ההונאות בקרן ולקר, קרן שהוקמה בהסתדרות העובדים הלאומית מכספי תרומה של משפחתה. הגב' היא כיום בת 76, אבל אני יכול להעיד עליה שהיא עדין מסוגלת להפוך שולחנות.