כשמדובר במלחמה, אין ערך יותר חשוב מהקלישאה: "דע את האויב". מי שמוותר על ידיעת האויב, ימצא עצמו מופתע. וכשמדובר במלחמה, הפתעה פירושה מחיר דמים כבד במקרה הטוב, ותבוסה במקרה הצפוי.
זה לא מספיק לדעת כמה ואיזה טילים יש לחמאס. צריך להבין את שורשי הסכסוך, ולהכיר את המנטאליות, התרבות והקוד הערכי שמפעיל את הפלשתינים במלחמתם הארוכה נגד היהודים. אחרי קריסת אוסלו, הייתה צריכה להגיע ההתפכחות. לא רק שלא הגיעה, המסקנה היחידה הנכונה, נהדפה בבוז ע"י מעצבי דעת הקהל בישראל.
מבחינתו של הפונדמנטליזם המוסלמי, המזרח התיכון כולו "שייך" לערבים. בעלות אחרת נחשבת "כיבוש", וגורלו של הכובש הנוכחי, כגורל אלה שקדמו לו. חל איסור חמור על כל פלשתיני למכור אדמה ליהודים, ומנהיג פלשתיני, שיעז לחתום על הסכם שלום, שיותיר בידי הציונים פיסת קרקע - אחת דינו: מוות. אדמת פלשתין קדושה ("ווקף") ובעניין הזה יש "פסק-הלכה". "פאתווה". ומי שיוציא את גזר הדין, יהיו טרוריסטים מהחמאס. ואם ישתהו, יש את אל-קאעידה.
נקודת המוצא: מדינת היהודים תקועה כעצם בגרונה של האומה הערבית כולה, והעצם הזאת, היא שמפריעה לפלשתינים להקים מדינה, ולנהל חיים נורמאליים. מבחינתם, אין דבר יותר חשוב, מסילוק העצם. מי ש"נקמת-דם" היא רכיב בתרבות שלו, אורכה של המשימה, איננו רלוונטי.
מאות מיליארדי דולרים הושקעו במאמץ למחוק את ישראל. עד כה ללא הצלחה. מדינת ישראל שרירה, קיימת ומשגשגת - היא הוכחה מוצקה לאימפוטנציה הלאומנית הערבית. מדובר בפגיעה אנושה בכבוד הערבי. יש דבר כזה "כבוד ערבי", והוא שונה "מהכבוד היהודי". אם אצל היהודים (כדברי המשורר:) "בשביל כבוד צריך לעבוד", הרי שאצל שכנינו, בשביל כבוד מותר, ולפעמים צריך, לרצוח או להתאבד. הינה לכם חיץ מנטאלי, בלתי ניתן לגישור: יהודים ממאדים פלשתינים מנוגה.
אין אדם במערב, שמסוגל להבין את התופעה שבה אח, רוצח את אחותו האהובה - בעידודה של האם - רק בגלל שיצאה לבלות עם בחור שמצא חן בעיניה. על-פי הקוד הערבי, התנהגות כזו, משפילה את המשפחה כולה, ורק חיסולה של הסוררת, משיב למשפחה את הכבוד האבוד. אין אדם במערב, שמסוגל להבין את התופעה שבה מחבל עוטף את גופו בחגורת נפץ, ומפוצץ עצמו מרצונו החופשי בתוך המון. אפילו הנאצים לא היו מוכנים להתאבד כדי לרצוח יהודים. נכון, זה קרה גם אצלנו, אבל היוצא מהכלל מעיד על הכלל. משפחתו של ברוך גולדשטיין (ונתן עדנזאדה), לא זכתה לכבוד ברמה הלאומית, בגין רציחת פלשתינים חפים מפשע. להיפך. אצל שכנינו, אין משפחה יותר מכובדת ממשפחת ה"שאהיד". זאת האמת. בתוך המציאות המטורפת הזאת, השמאל הישראלי, באמצעות ערוצי התקשורת הגדולים - מנווט את עם ישראל למדורה ענקית.
הטעות של השמאל
כל רופא מתחיל יודע: ריפוי מתחיל באבחון ("דיאגנוזה") מדויק, וטעות באבחון מובילה לצרות. הנחת היסוד של סוכני אוסלו התבססה על ערפאת. אם יקבל התחייבות למדינה - הוא יחסל את הטרור בברוטאליות הערבית הידועה. "בלי בג"צ ובלי בצלם", אמר רבין. המודיעין הישראלי הביא ידיעות המפריכות את הנחת היסוד הזאת, וחמתו של פרס בערה.
הטעות של סוכני השלום היהירים מתחילה באבחון. ואם ניתן לסלוח על הטעות שבחתימה על הסכם אוסלו, הרי שההתעקשות על צעידה באותו מסלול לאחר הקריסה - בלתי נסלחת. למרות עקירת הישובים, אלפי הנכים וההרוגים, השקעות המיליארדים בהצטיידות ומיגון, והנבואות האדומות שחוזים ראשי המודיעין- השמאל ממשיך לרמות את העם, ולמכור לו "אופק מדיני".
מי שזוכר את הנאומים הפתטים של יצחק רבין ז"ל ושל שמעון פרס, בטקס חלוקת פרס נובל ל"שלום של אמיצים" לא יכול שלא לגחך. הפער העצום בין הערכות הנואמים לבין המציאות מחייב את שמעון פרס להגר מכדור הארץ, ולכתוב את זיכרונותיו על הירח. אחרי שקיפלו מארגני הטקס בשטוקהולם, את השטיח האדום, השהידים המריאו על שטיח דם היישר לגן-עדן, כדי לחגוג עם הפרס שהובטח להם.
המסקנה עגומה: בעתיד הנראה לעין, אני לא רואה את המתונים הפלשתינים (וכנראה שיש כאלה) מצליחים לשכנע את "הקיצוניים", להשלים עם קיומה של מדינה ליהודים, ולהשקיע בשיקום החיים ההרוסים. אפילו לא האינטלקטואלים הפלשתינים אזרחי ישראל. והיה ניסיון כזה.
"של מי הארץ הזאת"?
תחת הכותרת "של מי הארץ הזאת", ניסו שמאלנים יהודים ואינטלקטואלים ערבים, להגיע להסכמה על הגדרת המדינה. השתדלו, התאמצו ונכשלו. בסדרת מפגשים נוקבים התברר ליהודים שהערבים (ישראלים) לא מסכימים להגדרה: "ישראל הינה מדינת העם היהודי". אפילו תקום מדינה לפלשתינים, ואפילו שבני שיחם היהודים התחייבו לשוויון זכויות מלא לערביי ישראל.
העיתונאי עוזי בנזימן, קיבץ את השיחות האלה לספר, ובמאמר שפרסם ב"עין השביעית", ביטא את תסכולו מהסירוב של הפלשתינים הישראלים במילים (ציטוט): "במידה רבה זהו ספר עצוב. הוא מוכיח, שגם כאשר יהודים וערבים, אזרחי המדינה, מלאים ברצון טוב למצוא נוסחה שתגשר על השסע הפעור בין הרוב והמיעוט - הם אינם מצליחים בכך. הקושי המובנה בהגדרת ישראל את עצמה כמדינת העם היהודי - נותר מכשול".
מה שבנזימן (והחברים שלו) לא מבין, שמנקודת מבטם של הפלשתינים, היהודים גזלו את אדמתם. ישראל נתפסת כשודד שמבקש להתפייס עם קורבנו, ותמורת הפיוס, הוא מוכן להציע לנשדד, עשרים אחוז ממה ששדד ממנו. מבחינה מוסרית, אסור להשלים עם הגזלה, וחייבים למנוע מהגזלן ליהנות מפירות גזלתו. הרפיסות של השמאל מתפרשת כסוג של רגשי אשמה. מצפונם של הגזלנים, כך בטוחים הערבים, מעיק על חלק מהם.
מחול הברווזים הצולעים
העם היהודי בישראל, כמו העם הפלשתיני, איננו מקשה אחת. יהודי אתיופיה, אינם דומים ליהודי רוסיה, והביילינים אינם דומים לליברמנים. כנראה תוצאה נצחית של שבטי ישראל. ולמרות השוני, חתימתו של (כל) ראש ממשלת ישראל, מחייבת את המשטרה, הצבא, כל הארגונים החשאיים, כל היהודים מכל העדות, ו...הליברמנים והביילינים. אצל הפלשתינים זה אחרת.
כשמדובר בהסכם עם ישראל, חתימתו של הנשיא אבו-מאזן ("לעולם לא אוותר על זכות השיבה"), ספק אם היא מחייבת את הארגון שהוא עומד בראשו - הפת"ח. קל וחומר שהיא לא מחייבת את החמאס, ו/או הג'יהאד-האיסלאמי. זאת האמת וזאת המציאות. מהסיבה הזו, הדיבורים על מפגשי פסגה בין אבו-מאזן לאולמרט, הם "חארטה בארטה". ובתרגום חופשי: מפגשי סרק. הפלספנים אוהבים להשתמש בביטוי: "פגישות תחזוקה".
המאמץ להשיג הסכם שיכובד בין שני העמים - אין לו סיכוי שיתממש. לא בקרוב, ולא בעתיד הנראה לעין. אם כך, מדוע מתאווים שני הברווזים הצולעים האלה לצאת במחול "הנדמה לי"? הינה לכם התשובה: מבחינתו של אולמרט, המחול הזה אמור להסיט את תשומת לב הציבור מפרשיות השחיתות, ולספק לו חמצן פוליטי. ואבו-מאזן זקוק נואשות להכרת העולם את ממשלת האחדות, מה שיבטיח לו הזרמה של מיליוני דולרים.
למה הפלשתינים מחכים?
בניגוד למה שמקובל לחשוב, המדיניות שבה נוקטת הנהגת חמאס, יש בה רציונאל מדיני. חאלד משעל, אסמעיל הנייה ומחמוד א-זהאר בטוחים שהזמן משחק לטובתם, וסופה של המדינה הציונית נראה באופק. גם ההנהגה הערבית הישראלית, משוכנעת, שדינה של המדינה להימחק. אחמדינאג'אד הוא ההימור של כל הפלשתינים שחולמים על היום הזה.
כדי שזה יקרה, הוא נחוש לסיים את פרויקט הגרעין. התחושה אצלו שהמערב השבע, לא יסתכן ו/או יסתבך בהרפתקה צבאית שעלולה לשבש את החיים. אם מנהיגי המערב יצטרכו להחליט בין הכפלת מחירי הדלק, לבין מחיקת ישראל - הם יעשו הצגה של מתלבטים. על-פי כל הסקרים: ישראל נתפסת ע"י תושבי המערב, כ"מיגרנה בינלאומית".
כל צופי הטלוויזיה רואים: אחמדינאג'אד לא ממצמץ! אחרי שהעולם יתבשר על הצלחתו של הניסוי הגרעיני הראשון, הצורר האירני יופיע מול המצלמות, ויציע ליהודים עסקת אולטימאטום: אני נותן לכם חצי שנה. זה צריך להספיק לכם למצוא מקום חלופי. הגיע הזמן להשיב לפלשתינים את האדמה שגזלתם ב-48. שישים שנות פליטות פלשתינים הסתיימו, והחל עידן של שישים חודשי פליטות יהודית.
החיים תחת איום הפצצה, יהפכו בלתי נסבלים. במיוחד עבור אלה מבינינו שיש להם ילדים וכסף. לא צריך ללחוץ על הכפתור. האולטימטום יספיק. יהיה מאוד קל לשווק את המנוסה, שהרי כבר אמרנו: "החיים הם ערך עליון", או כפי שאומרת הקלישאה מבית היוצר של "שלום-עכשיו": "לא האדמה קדושה, החיים קדושים".
יהודים יקרים, ערב יום השואה בפתח. התרחיש הזה - אני בטוח - מונח על שולחנו של ראש הממשלה. במצבו הנוכחי, למרות שליברמן יושב לימינו - הוא לא מסוגל לתת תשובה אמיתית לבעיה. חוסר האמון של האזרחים כלפיו, מהווה איום אסטרטגי. עם ישראל מתקרב לרגע של אמת. "בחייה של אומה", כמו שאמר פופאי, "יש רגעים שצריך לומר: עד כאן"! והרגע הזה בדרך. אם לא נתעשת, חורבן בית רביעי לא יהיה...