יש לציין, כמובן, שדיעותיו של עזמי בשארה מופרכות בעיני. הוא לא יכול לדבר בנימה אחת על דמוקרטיה ועל זכויות אדם, ובאותה נימה גם להצטלם למזכרת עם אסד הדיקטטור או עם נסראללה הרוצח. הצטלמותו עמם, שהותו בחברתם, הזדהותו עמם הם בדיוק הסיבה למה יש לאפשר לו לחזור, ולהמשיך 'להצטלם למזכרת' עם נסראללה.
אם ניתן להשיג את אותה מטרה, תוך פגיעה קשה בעקרונות יסוד של השיטה (פגיעה בחופש ביטוי, שימוש בשב"כ כדי להשתיק דיעות, שלילת אזרחות בדרך ישירה או עקיפה, שלילת חירויות אזרח ע"י סנקציה פלילית) או תוך אמצעי קל יותר, מכוח עיקרון המידתיות, יש להעדיף את האמצעי הקל יותר.
במקרה של בשארה לו מדינת ישראל תמשיך לרדוף אותו פוליטית באמצעות שירותי הביטחון שלה, היא תיראה בעולם כמו רוסיה אשר רדפה בזמנו את אלכסנדר סולז'ניצין, עד שנאלץ לפרסם ספריו במחתרת ולברוח למערב. ישראל תשיג בדיוק את ההפך. ברם, אם ישראל תאפשר לעזמי לשוב, ולדברר את הדיעות הלא קוהרנטיות שלו (הוא נגד דיקטטורים, אך רק כשמדובר בישראל. את הדיקטטורים נסראללה את אסד הוא מאוד אוהב, וכאמור, מצטלם עמם למזכרת בכל ביקור בדמשק/לבנון), היא תעשה שירות לעצמה, שירות כפול-גם תחסוך לעצמה את ההצטיירות (ובצדק) של מי שמפעילה את שירותי הביטחון החשאי שלה כדי להשתיק דיעה של ציבור שלם, באמצעות השתקת נציגו הרשמי בכנסת (מאפיין מובהק של משטרים רודניים שרצינו כבר לשכוח), וגם תחסוך לעצמה את 'שר ההסברה החדש של ישראל', עזמי בשארה בכבודו ובעצמו, שהגם שמתחבק עם הדיקטטור אסד, ישראל בעיניו, היא 'שיא כל הרוע' (ואת המניפולציה הזו הוא כמובן יטרח לפרשן יום וליל ברשתות שבהן יחלטר כ'פרשן').
מופרכות דיעותיו של עזמי בשארה מדברת בעד עצמה. מי שתומך בסוריה הדיקטטורית, אינו יכול לקבול נגד "אי-הדמוקרטיה" של מדינה אשר מאפשרת לו לבטא דיעות החותרות תחת עצם קיומה. המקרה שלו מהווה מקרה מובהק בו ישראל יכולה פשוט לנקוט בהסברה נגדית, תוך שימוש במעשיו של בשארה
כמדברים בעד עצמם, ותוך הסברה ששאיפתו לבטל את אופיה היהודי של מדינת ישראל, בנסיבות ההיסטוריות שבהן ישראל קמה, פירושה איום אפשרי על עצם קיום העם היהודי.
אם אפשר למגר את דבריו של בשארה בהסברה נגדית (תוך שהוא עצמו והאבסורדיות שבהתנהגותו הם כלי ההסברה העיקרי), אין צורך לנקוט אמצעי נוקשה יותר, כגון מעצר או שלילת אזרחות (וזאת מכוח עיקרון המידתיות). גם חופש הביטוי כעיקרון יסוד במדינה דמוקרטית מצדיק את חזרתו של בשארה לארץ.
פסק הדין 'קול העם' המפורסם, כבר לימדנו כי יש לאפשר השמעת דיעות, כי רק באופן הזה דיעות שאינן רצויות תעלנה אל מעל לפני השטח, ונוכל להתמודד עמן באופן רציונלי. רק חופש הביטוי שמדינת ישראל מאפשרת לעזמי בשארה, חושף את הדו-פרצופיות ואת הצביעות שלו, ומאפשר לנו - הציבור היהודי בישראל, להתמודד עם 'החזון החדש': לו היינו מונעים מעזמי בשארה מלהתחבק עם אסד (תמונה ששווה יותר מאלף מילים) לא היינו יודעים כי החזון שנראה כה הומני ויפה, אינו אלא מסווה לחיסול אופיה היהודי של מדינת ישראל. רק חופש הביטוי המיטבי לבשארה מאפשר לנו לדעת זאת. על כן, אסור לחסל את חופש הביטוי באמצעים שמזכירים את האופן שבו רוסיה נהגה עם סולז'ניצין או גרמניה הנאצית עם הרמן הסה (קרי- הברחת אנשי רוח ופובליציסטיקה, יש לזכור כי עזמי בשארה הוא ד"ר לפילוסופיה ופובליציסט).
הלכת 'קול העם' כבר קבעה, שאם ניתן להתמודד עם עמדות לא ראויות בדרך של הסברה נגדית, נעשה זאת. ישראל צריכה להסביר ש'החזון החדש' שבשארה תומך בו, אינו אלא לאומנות ערבית פר-אקסלנס
במסווה של 'רב תרבותיות' או 'דו-לאומיות'. הסברה נגדית תעלה באופן ראוי יותר בקנה אחד עם ערכי היסוד של מדינה דמוקרטית, מאשר גרוש עקיף (עזמי בשארה יודע שעם שובו לישראל יכנס לכלא, ועל כן מעשית, אינו יכול לשוב) של מי שדיעותיו אינן נושאות חן.
זאת ועוד: גירושו העקיף של עזמי בשארה מסכן את הדמוקרטיה, ומסכל את בחירתם של אחוזים ניכרים מתושבי ישראל. יש לזכור שהנכבה היתה ממשית, ושהפצע חי ובועט בקרב כמעט 20% מהאוכלוסיה שלנו. להשתיק את המנהיגים אשר מתעלים את העלבון של הנכבה לפעילות פוליטית, פירושו של דבר פגיעה ברוטלית כמעט, לא ראויה, בציפור השבירה הזו שקרויה דמוקרטיה ואשר בה אנו צריכים לשמוע גם דיעות לא נעימות.
נכון, המקום הפוליטי שאליו מתעל עזמי בשארה את העלבון, ההשפלה והסבל מהנכבה אינו מקום ראוי (שלילת קיומה של ישראל תוך התעלמות מהנסיבות שבהן פעלנו כפי שפעלנו בתש"ח, התגייסות ערביי הארץ לשבעת המדינות הערביות אשר שאפו להשמיד אותנו פיזית, כשלוש שנים לאחר השואה). אך עם זאת, יש להתמודד עם כך בהסברה נגדית, תוך הצדקת
הרציונלים לקיומה של ישראל ותוך הצגת
הנסיבות המלאות לגירוש בתש"ח- נסיבות שבהן ערביי הארץ הצטרפו ליוזמת המדינות הערביות להשמידנו.
לבטח ולבטח אין לנקוט כלפי עזמי בשארה שיטות אשר מזכירות משטרים פשיסטים אשר הבריחו אנשי רוח שאינם רצויים. ישנן כל כך הרבה דרכים להתמודד עם האבסורד ששמו עזמי בשארה, אשר מתחבק עם דיקטטורים ומשמיץ את ישראל אשר מאפשרת לו לעשות כן, מאשר לעצור או לגרש. לאפשר לו לדבר,
ולהתמודד בהסברה נגדית, ראוי ועדיף מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת.