דגל אדום
זה יכול להיות הסיוט הכי גרוע שלכם. זה יכול להפוך חברה עדינה ומתוקה כמו סופלה שוקולד למטורפת עם הפטיש מ"מיזרי". ברגעים הקשים אתה תשקול חופשה שלווה בכלוב הנמרים הקרוב למקום מגוריך. זו פסגת הפחד של בחורי העולם כולו: ה- PMS.
אין מי שלא שמע - הימים שלפני המחזור הם אחת מהטרגדיות הגדולות ביותר שנחתו על המין האנושי מאז המצאת הפחמימות. לא מספיק שכל חודש לפרק זמן שבין יום (כלבות בנות מזל) לשבוע (השם ישמור), אנחנו מתנפחות לפי שתיים מהגודל הרגיל (שגם ככה אנחנו שונאות), ומפתחות כאבים אפילו באצבעות הרגליים כמו כל היפוכונדר מצוי? מסתבר שלא. בנוסף לזה, שבוע קודם הגוף שלנו נכנס למצב שאפשר להגדיר רק כ"קרין קורן מגיעה לאזור הדמדומים".
גברים חושבים שלפני מחזור אנחנו עצבניות, שאסור להרגיז אותנו כדי שלא נתפרץ על כל דבר קטן. אבל הם טועים. אנחנו לא סתם מתרגזות, אנחנו מגדירות כאן שיאים חדשים של מחלות נפש. והרבה יותר ממה שנדמה לכם. בחורות בשבוע שלפני מחזור צריך לסגור בחדר קטן ולתת להן ליבב את עצמן למוות. אני יודעת שהורמונים נשמעים לכם כמו משהו מגניב שמקסימום יגרום לחזה שלנו לגדול, אבל האמת היא שיש להם שליטה מוחלטת בחצי מהחיים שלנו. יש בחורות שמגיבות לזה בדיכאון, יש כאלה שבעצבים, אבל מה שבטוח, בזמן הזה - נורמליות אנחנו לא.
בשמלה אדומה ושתי צמות
יש לי חברה, נורמלית לרוב, שבמהלך השבוע הזה חולמת על סוף העולם - שואה גרעינית, פיצוץ מטורף, סכנה ביולוגית, הכל הולך, העיקר שכולם מתים בסוף. אני מכירה בחורות שלפני מחזור הולכות ברחוב, רואות תינוק חמוד, ובמקום להתחיל לצווח "איזה מאמי" כרגיל, מגיעות להבנה פנימית עמוקה שלהן לעולם לא יהיו ילדים, ושבכלל הן ימותו לבד.
אצלי כל דבר קטן הופך מיד לאסון בקנה מידה גלאקטי. כשבדרך לעבודה גיליתי שנעלתי את הנעליים הלא מתאימות התחלתי לבכות. כשחברה שלי אמרה שאין לה כוח לצאת לבלות, זחלתי למיטה לסופשבוע ויצאתי רק כדי להביא עוד אוכל כשהוא נגמר. אבל הכי גרוע זה הסיפורים המלודרמטים בסגנון טלנובלה מצויה שהמוח שלי ממציא. אין לי יותר מדי דמיון בחיי היומיום, אבל שבוע בחודש אני יכולה להיות כותבת תסריטים מצליחה של ערוץ ויוה.
אני נוסעת באוטובוס, הכל כרגיל, כשפתאום מחלחלת למוחי ההבנה (אלוהים יודע מאיפה), שהרופא עומד להודיע שיש לי רק עוד חודש לחיות. אני אהיה המומה (אבל לא באמת, תמיד ידעתי שכאבי הראש האלה אומרים משהו), הדמעות יעמדו לי בעיניים, אבל אני אתאפק עד הבית. אחר כך אני אאסוף את עצמי בגבורה מהרצפה (שבסיפור הזה היא תמיד מצוחצחת - ראייה חותכת לקשר שבין עודף הורמונים לדמיון פעיל) ואספר למשפחה ולחברים. הם כולם יהיו בשוק כמובן, אבל אני אנחם אותם ואגיד להם בקול רועד מבכי עצור שבסך-הכל היו לי חיים טובים, ושאני רוצה שהם יזכרו אותי כמו שאני עכשיו - שמחה ומלאת חיים. אז אני אסע לקצה העולם כדי לגווע לאיטי על החוף בתאילנד, מתנחמת בזרועותיו של סקנדינבי שזוף העונה לשם סוון, אבל ימי האחרונים יעברו בדיכאון כי כולם כבר בטח התגברו עלי.
האוטובוס שעוצר בתחנה (או שלושים מטר ממנה, אבל לא צריך להיות קטנוניים) מעיר אותי מההזיות, ואני מנגבת במהירות את הרחמים העצמיים שעוד רגע גולשים לי על הלחי. מה זה השטויות האלה? לא רק שאני אחיה לנצח, הרי שאם משהו כזה יקרה אני בשום פנים ואופן לא אהיה נחמדה והירואית. אני אכנס למיטה עם השלט של הטלוויזיה, אתן לאמא להביא לי אוכל משמין במיוחד, ואבכה ואיילל עד הרגע האחרון, כשכולם כבר לא יוכלו לשמוע אותי יותר ושניה לפני שאמא גואלת את עצמה מייסוריי. מאיפה הקרצתי את הגיבורה הטרגית הזו? ואז זה נוחת עלי - אני בשבוע שלפני המחזור. כוס אמק.
צריך לקבל
מי שלא בחורה וודאי מניד עכשיו בראשו בחשיבות עצמית, ומרגיש נעלה מתמיד כשהוא אומר שכל הבנות מטורפות. המניאק צודק. אני שונאת את החייזר הבכייני, המדוכדך והפאתטי הזה שמשתלט עליי כל פעם מחדש. הלוואי שהיה לי מחזור פחות עצבני, אולי אז החיים היו קצת פחות מלודרמטים. הלוואי שהייתי הבחורה מהפרסומת לטמפונים, שבזמן מחזור רצה על החוף בבגדים לבנים. אני בטוחה שהיא לא תיתן לאיזה דיכאון קטן למנוע ממנה לקפוץ על טרמפולינות.
אבל מה לעשות שאני לא כזאת? אפשר להתנחם בזה שחוץ מהבידור שאני מספקת לסביבה בתסריטי יום הדין שלי, ביום המחזור עצמו אני חוזרת באופן מפתיע להיות חביבה כגולדן רטריוור (טוב, לא באמת, אבל יחסית הרבה יותר שפויה). ועוד נחמה אחת קטנטנה - גם לבנים יש מחזור הורמונלי חודשי. בחיי. בנים, אני קוראת לכם לצאת מהארון. אמצו את הפסיכוזה שלכם, ובפעם הבאה שאתם עצבניים והחברה שואלת מה קרה, אל תפלטו סתם, "היה לי יום קשה בעבודה", תגידו: "אל תתייחסי אליי מאמי, אני צריך לקבל".