מרים אשקר נפגעה בתאונת עבודה בצווארה ובגבה העליון. כאשר הטיפולים הקונבנציונאליים לא הועילו, המליץ בפניה רופא קופת החולים כי תפנה למרפאה המבצעת דיקור סיני.
כמבוטחת במסגרת ביטוח נפגעי עבודה, הייתה אשקר זכאית ל"ריפוי" מהמוסד לביטוח לאומי. אולם המוסד לביטוח לאומי סרב לכסות את עלות טיפולי הדיקור הסיני, למרות שרופא מוסמך המליץ עליהם. דיקור סיני, טען המוסד, הוא בגדר רפואה משלימה. הוא אינו משמש ל"ריפוי". הוא אינו מוכר כ"טיפול רפואי" ע"י משרד הבריאות. אני, טען המוסד, חייב לכסות רק "טיפול רפואי מוכר".
אכן, קובעת השופטת מיכל פריימן, מבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, פגיעה בעבודה, מחייבת את המוסד לכסות הוצאות ריפוי. אולם אל לו למבוטח לחגוג על חשבון הביטוח הלאומי. כלשון השופטת: "החוק לא הקנה זכות ולא התכוון להקנות לנפגע זכות לפנות למי שיהא לו נוח לשם קבלת טיפול רפואי ולהגיש לאחר מכן חשבון הוצאות למוסד לביטוח לאומי".
אבל רופא קופת החולים הפנה אותי לקבלת הטיפול בדיקור סיני, אמרה אשקר. אכן, השיבה השופטת, אולם העובדה שהרופא המטפל הפנה אותך לקבלת הטיפול, אינה הופכת את הטיפול ל"טיפול רפואי", המכוסה על-ידי המוסד. עדיין מדובר בטיפול משלים וולונטרי.
לא זו אף זו, מוסיפה השופטת נימוק משפטי: אם התכוון המחוקק לכלול טיפולים נוספים מסוג זה בגדר החוק, היה הדבר נכתב במפורש בחוק. העדרו של הטיפול האלטרנטיבי מהחוק מלמד כי המחוקק לא התכוון להכליל טיפולים אלטרנטיביים בגדר הטיפול הרפואי מכוח החוק.
במאמר מוסגר נעיר כאן, כי לעניות דעתנו נפלה טעות בפני השופטת. המונח "ריפוי" כשלעצמו אינו מוגדר בחוק. אכן, לאחר שהחוק קובע כי נפגע עבודה זכאי לריפוי, הוא מרחיב את רשימת הטיפולים הנכללים ב"ריפוי" בדרך של "לרבות". בזו הלשון: "ריפוי - לרבות אשפוז, רפואות ומכשירים אורתופדיים ותרפויטיים, הספקתם, תיקונם או החלפתם". בטכניקה זו נוקטות גם תקנות הביטוח הלאומי. במסגרת הטיפולים המנויים ב"לרבות" הן בחוק והן בתקנות, לא מופיע דיקור סיני, אבל הוא בהחלט מהווה ריפוי, בוודאי אם רופא הקופה התייאש מטיפולים אחרים והחליט לנסות דרך זו כדי להביא מזור לנפגע.
על הביטוי "לרבות" אמר השופט ברק: "הביטוי "לרבות" בא בדרך כלל להרחיב את משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי המוגדר". לעומת זאת השופטת פריימן לומדת מהמילה "לרבות" כי המחוקק ביקש לצמצם את הביטוי "ריפוי".
השופטת משתמשת גם בנימוק נוסף כדי להצדיק את הצמצום של חובת המוסד: "מטרת החוק והתקנות להושיט לנפגע דרכי ריפוי הכרחיות וע"י גורמים מוסמכים ומוכרים להבטחת הצורך בטיפול הרפואי, ואיכותו. ואולם, מידת הפיקוח על הרפואה המשלימה טרם הוסדרה בחוק". השופטת מבהירה כי העוסקים ברפואה משלימה אינם רופאים. הרישוי והפיקוח שחל על רופאים אינו חל עליהם. על אף הצורך הברור בהסדרת העיסוק בענפי הרפואה המשלימה - דבר לא נעשה בנדון במרוצת השנים.
אולם לעניות דעתנו גם בכך נפלה טעות מצד השופטת. ראשית, לדעתנו אין זה הוגן למנוע ממבוטח טיפול שרופא קופת חולים סבור כי הוא יכול להועיל לו, רק כדי להמריץ את המחוקק להסדיר את תחום הטיפולים הלא קונבנציונאליים. שנית, על המטפלים הלא קונבנציונאליים חל חוק העונשין, הכולל במסגרת "עיסוק ברפואה" גם טיפולים לא קונבנציונאליים. בנוסף כמובן, חלה עליהם פקודת הנזיקין. אלה שני כלים המפקחים בצורה טובה ויעילה יותר על העוסקים ברפואה, הרבה מעבר לכלי הפיקוח שבידי משרד הבריאות.
למרות כל אלה, החליטה השופטת פריימן בסוף הדיון לשלול מאשקר את הטיפול בדיקור סיני במימון של הביטוח הלאומי.