בכל אירוע משפחתי, בדומה לטקסי החתונה, הבר-מצווה וברית המילה, מתקיים לו, על דרך הכלל, המשולש הקדוש הישראלי: האולם, התקליטן והצלם. תפקיד האולם, לספק כמובן מסגרת כינוס; מקומו של התקליטן - לנווט את הקצב, וייעודו של הצלם - לתעד. לשמר זיכרון למען ההיסטוריה. למען העתיד.
לצערנו, איננו נדרשים למאמץ כביר, בכדי שנגלה שהמשולש הקדוש לא תמיד מתקיים. באירועים של משרד החוץ - מ"האירועים" החשובים של מדינת ישראל - שניים מהאלמנטים חסרים: אין מי שיתווה קצב, וחמור מזאת: אין מי שיתעד.
רק השבוע החליט ארגון המרצים הבריטי, UCU, לקרוא לחבריו לשקול הטלת חרם על המוסדות האקדמיים בישראל במחאה על מדיניות ישראל כלפי הפלשתינים. חברי הארגון קראו לחבריהם "לשקול את ההשלכות המוסריות של קשר עם מוסדות אקדמיים ישראלים". בין השאר, הוחלט כי תוך שנה ידון הארגון באפשרות להחרים מוסדות אקדמיים ישראלים ויגבש כללי פעולה שיכתיבו לחברי הארגון את דרכי הפעולה העדיפות כלפי עמיתיהם מישראל. בהמשך החלטתם, ראשי הארגון קראו לאיחוד האירופי לשקול להפסיק את המימון שהוא מעניק לתוכניות מחקר ופיתוח אקדמי בישראל, לאור המצב בשטחים.
יממה אחת בלבד לאחר מכן, נודע כי הנהלת איגוד העובדים בשירות הציבורי הבריטי (UNISON), המייצג 1.6 מיליון עובדים - יוזמת לחדש את החרם הכלכלי שהטילו בעבר על ישראל. בארגון מנמקים את ההחלטה כ"מחאה על מלחמת לבנון השנייה ופעולות ישראל בעזה". הנהלת האיגוד, כך פורסם, מתכוונת להציע את חידוש החרם בכינוס הבא של האיגוד, שיתקיים בעוד שלושה שבועות. לפי ההצעה, מתכוונים באיגוד הבריטי לנסות להרחיב את החרם גם לאיגודים המקצועיים המובילים באירלנד, קנדה ודרום אפריקה. ארגון האיגודים המקצועיים של דרום אפריקה כבר הודיע שיצטרף לחרם.
ואחרי כל זה, איפה משרד החוץ?
היה ניתן לצפות כי לנוכח ההתפתחויות בזירה הבריטית, משרד החוץ יגבש תוכנית תגובה וישגר מסרים תקשורתיים מידיים. ואכן, לאחר שעות של עבודת מטה מאומצת, שיגר משרד החוץ את תגובתו "הטובה ביותר". מי שיכנס לאתר משרד החוץ יגלה את ההודעה הבאה, וזו לשונה:
"שרת החוץ ציפי לבני קיימה היום פגישה עם השגריר הבריטי בישראל, מר טום פיליפס, בעקבות הדיווחים אודות כוונתם של מוסדות ואיגודי עובדים באנגליה להחרים את עמיתיהם מישראל.
השרה לבני הביעה בפני השגריר את מורת רוחה מן הכוונה וציינה כי החרם עלול להשפיע לרעה על דעת הקהל בשתי המדינות. עוד אמרה השרה לבני כי החרם עומד בניגוד גמור למערכת היחסים החיובית השוררת בין שתי המדינות".
אכן, גם אני הופתעתי. בירושלים החליטו, כנראה, שהודעה לקונית על פגישת השרה ליבני היא-היא "התרופה" הישראלית למכה הבריטית. ההסברה, שוב פעם, מציגה עצמה במערומיה. היא חסרת הגנה, חסרת ביטחון, חסרת מעוף ומחשבה; היא למעשה - אות מתה.
בל נשכח: לא לחינם אנו מייחסים לאתר משרד החוץ חשיבות עליונה במערכת ההסברה. כל עיתונאי זר ממוצע, תר אחר תגובה מהירה לכתבתו. מי שיצלצל לירושלים, יגלה שלא קלה דרכו אל הנחלה. עד שיקבל תגובה רשמית ומסודרת, סביר להניח שיופנה לסקר כבר נושא עיתונאי אחר. לכן, הפתרון המיידי: פניה למקור הזמין ביותר - לבית הווירטואלי של המשרד, לאתר האינטרנט. אלא ששם, בירושלים, שכחו כי הסברה נעשית כיום ברשת; שהסברה אינטרנטית היא כלי הפצה מהיר, אמצעי להטמעת מסר חד; נשק לכל דבר.
אם פתחנו ואמרנו בתחילה כי ב"משרד החוץ שכחו את הצלם בבית" - זה משום שאנשיה של השרה ליבני שכחו לשנן את המושג "תיעוד". לא רק משום שאין נתונים סטטיסטיים או טבלאות מסודרות אודות הסכסוך, אלא יותר מזה: משום שלא השכילו להבין את הפוטנציאל הטמון ב"תמונה". בתמונה אחת.
הפתרון הזול
ברגע שהחלה מתקפת הקסאמים על העיר שדרות, היו צריכים במשרד החוץ להטמיע בקרב הציבור הבינלאומי את השלכות הירי על האזרח הקטן, על האדם הפשוט; למקד סיפורי חיים ולהציגם בשפות שונות. כך לדוגמה, היה עליהם לתעד את מרחבי המיגון השונים (אם אלה קיימים), ולצלם את שגרת חייהם של האזרחים בין אזעקה לאזעקה. המטרה ברורה: לאפשר לעולם החיצוני להבין. לנסות ולהבין.
הם היו יכולים להעלות לאתר תמונותיהם של נפגעים; את תמונות הנופלים; את תמונות הילדים הפצועים, הבתים ההרוסים, הרכבים השרופים, תמונות של בתי הספר הריקים. ובכלל, נשאל, האם האזרח האמריקני האיטלקי או הנורווגי יודעים מהי רקטת הקסאם? ומה גודלו?
ובכן, סביר להניח שהתשובה על כך שלילית. מדוע לא יעלה משרד החוץ "תמונות הסברה" - תמונות מהשטח, מפות ותצלומים. אלה, כמובן, רק חלק קטן מההצעות. הצעות פשוטות לתפעול, הצעות שמשרד החוץ חייב ליישם כחלק ממלחמת המידע, כחלק מהמלחמה בשדה הקרב התקשורתי.
יחד עם זאת, מצער להיווכח כי גם פעולות פשוטות אינן ברות ביצוע. ואיפה שרת החוץ, ציפי ליבני, בכל הסיפור הזה, תשאלו? נראה שהיא עודנה שותקת. ומדוע "שותקת"? משום שגם אם היא דיברה, גם אם התראיינה לתקשורת הזרה - באתר משרד החוץ אין לזה זכר. אפילו לא תמלול.