רבים הסופרים והכותבים בעולם הערבי שהתייחסו להתחדשות ההתקוטטות בין פת"ח לחמאס, וההתמקדות בשאלה למה דווקא עכשיו, ביום הזיכרון ה-59 למה שמוגדר בעולם הערבי כנכבת הפלשתינית.
ד"ר סעד עג'מי קובל על שבמשך השנים ציינו בעולם הערבי את הנכבה בתהלוכות ונאומים חוצצי להבות, שבהם מכרו הנואמים אשליות אין ספור, תוך עיוות ההיסטוריה של הסכסוך הערבי ישראלי, אך השנה קולות הירי ההדדי בין פת"ח וחמאס השתיקו את כל הנאומים. לדבריו, כל מי שתכנן לקיים את הפגנות הזיכרון האופייניות, התכנס בבושת פנים מול מרקע הטלוויזיה וצפה בנכבה המתרחשת היום בין צאצאי השהידים של נכבת 48 כהגדרתו.
בגילוי לב שלא אופייני לד"ר סעד עג'מי הוא מודה שכל השנים העליל העולם הערבי על ישראל שאינה עומדת בהסכמים, ומפרה סדרתית של הפסקות האש, והיום הוכח שהפלשתינים הם אלה שאינם מסוגלים להמתין עד שהדיו יתייבש על הנייר של הסכם מכה ואלה שאחריו, וכבר חזרו לטבוח איש את רעהו. הוא מסיים את דבריו בתודה צינית לצאצאי הנכבה על שסיפקו להם די והותר נכבות, עד שכבר אינם צריכים את הציונות והאימפריאליזם והכיבוש כדי שיספקו להם נכבות, שהרי הנכבות החדשות הפכו לתוצר עצמי פלשתיני, וציון הנכבה של 48 הפך להיות זניח לצד הנכבה העצמית שהפלשתינים מספקים היום.
גם ד"ר אסעד עבד אלרחמאן מגדיר את האירועים בעזה כמגמדים את הנכבה של 48, ומייחס את שורשיה לתקופת סוף האינתיפאדה הראשונה. אז החלו לצוף סממנים של אנרכיה שהתחזקה בתקופת הרש"פ, ונתנה את סימני מאבק הכוחות הראשונים בצל אינתיפאדת אל-אקצה. ההסלמה במאבק הכוחות בין הפלגים השונים ובעיקר פת"ח וחמאס, היא הסיבה המרכזית לאנרכיה בביטחון האישי של הציבור בחבל עזה, וכשגברה הרגשת הפחד והאימה בציבור, כל איש חזר למקורותיו והתלכד עם השבט או החמולה שלו, ויצרו מאזני כוחות המושתת על ארגונים, שבטים, חמולות, צמאי דם ושכירי חרב. כל קבוצה כזו התבצרה בתוך מתחם טריטוריאלי עצמאי והציבה סביבו שמירה מפני הקבוצות האחרות, שתוצאותיו עשויה להיות השמדה עצמית כפי שמנבאים רבים מהדנים בהתרחשויות בעזה.