שאלת מעמדם המשפטי של השטחים אינה השאלה המכרעת במקרה זה. החוק הבינלאומי כיום שונה מזה שהיה ב-1967 ובעוד 20 שנה, ככל שניתן להעריך, יהיה שונה ממה שהוא כיום.
החוק הבינלאומי אינו גזרה משמים. הוא תולדה של אינטרסים של מנסחיו, ואין חובה שישראל תתחשב בו יתר על המידה בשאלות של קיום לאומי. אם תנהג כך, חרף היותה מדינה קטנה, תהיה נורמלית יותר משהיא כיום, משום שכך עושות המדינות כולן – גדולות כקטנות. עד כה משמש החוק הבינלאומי לעיתים קרובות מדי "מגש כסף" לשליטי העולם (החברות הקבועות במועצת הביטחון בתוספת מספר חריגים עשירים), לבצע מדיניות תאומת אינטרסים שלהם (שלטון העוצמה ולא שלטון המוסר) על-חשבון מדינות אחרות.
בעיה נורמטיבית נוספת של ישראל, שהתחדדה מאז מלחמת ששת הימים, היא שיותר מדי ישראלים למדו לקדש מטרות טקטיות על פני מטרות לאומיות; ספק בעיית חינוך ספק בעיית תובנה פוליטית. בעוד ששאלת גבולות המדינה היא שאלה שניתן לדון בה במסגרת של מו"מ לשלום עם מדינות שכנות, שאלת הזכות על ארץ ישראל אסור שתהיה מוטלת בספק ולו לרגע. לכן, גישה נורמטיבית (להבדיל מהגישה המשפטית-פורמלית שהיא חשובה פחות) הרואה בשטחי איו"ש ועזה שטחים כבושים, היא גם מטופשת וגם חותרת תחת אושיות קיומה של ישראל. ארץ ישראל היא מושג יהודי-לאומי הקיים כבר 3500 שנים; קו ירוק הוא מציאות פוליטית-צבאית מקרית בתוך ארץ ישראל, שנולדה בעקבות הלחימה בתוקפנות הערבית מ-1948. אין בה שום נורמה, שום חשיבות היסטורית, אסטרטגית או לאומית. נראה שההתבוללות הסקולרית הישראלית, שהתרחבה והתבססה בשנות העצמאות, שואפת לחקות את תרבות ה"כלום" האמריקנית, ומאמצת מדי פעם רעיונות הזויים מתרבות זו ומתרבויות אחרות שאינן מתאימות לנו, והיא שמנסה לקדש את הקו הירוק. מה שאיפשר בכלל את הדיון המופרך הזה היא שגיאת החטא הקדמון במלחמת ששת הימים.
"ארץ ישראל השלמה" - עוד מושג מופרך שחדר לשיח הישראלי בעקבות תוצאות המלחמה - מעולם לא הייתה נושא לדיון אמיתי. מבחינה מושגית, ארץ ישראל השלמה כללה גם את עבר הירדן המזרחי וזה מעולם לא היה חלק מתוכניותיה המדיניות של ישראל. שטח זה אינו קריטי לקיומה של ישראל בינגוד לאיו"ש, ואיו"ש ולא תל אביב היא ערש התרבות והלאומיות היהודית. "ארץ ישראל השלמה" היא סיסמא פרסומאית שתפקידה להציג תביעה לאומית צודקת כגישה פוליטית הזויה. לכן אין בה אלא זרית חול בעיניים.
"שטחים תמורת שלום" היא טקטיקה פוליטית במשא-ומתן המתמשך בין ישראל לערבים, בכלים שונים ובתקופות שונות. תפקידה להעביר לשליטת הערבים נכסים טריטוריאליים חיוניים לישראל, בתמורה לניירות עבודה, הצהרות כוונה והעמדות פנים. נוסחה זו אינה סימטרית, אינה מאוזנת, והיא מסוכנת. במציאות המזרח תיכונית, היא הזמנת ישראל לבלוע פיתיון אסטרטגי מורעל בעיניים עצומות. היא תוצאה של תרבות ה"עכשוויזם" הישראלית – אכול ושתה, בגירסה מודרנית. תרבות שמכירה בגחמות אבל אינה מכירה בהבשלת תהליכים פוליטיים והיסטוריים. תרבות הזויה שמחליפה תדיר מציאות פוליטית בהרהורי לב. תרבות מסוכנת שחותרת להחליש את ישראל, מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן, בכל מחיר. היא מצעד האיוולת האמיתי.
"שתי מדינות לשני עמים" – זו מאנטרה לא מציאותית אחרת מבית מדרשו של ה"עכשוויזם". אין משמעות אמיתית מבחינת הפלשתינים (גם אם אינם מודים בכך כיום מסיבות טקטיות) להקמת מדינת ננס מכווצת בחלקים מאיו"ש ובעזה, כאשר מחציתם ממשיכה לשבת בירדן ובישראל ועוד כמיליון וחצי איש מפוזרים בחצי תריסר מדינות אחרות במזרח התיכון. השאלה איננה ה"נכבה" אלא העתיד. הם אינם יהודים. הם אינם "גולים כרוניים" מזה אלפיים שנה ורובם אינם צריכים לוותר על סיר הבשר במקומות מושבם הנוכחיים, כדי להיות חלק מתנועה לאומית רחבה שתקים ותבסס מדינה פלשתינית. ישראל אינה צריכה לפחד מהתפתחות כזו, אבל גם אינה צריכה להתעלם מהאפשרות שתקרה. הכיוון ברור, והסקטור ה"עכשוויסטי" בישראל מסייע לו, מי ביודעין ומי מתוך "חלום ליל קיץ" הזוי.
ישראל מובסת בקרב ההסברתי החיצוני משום שהיא מובסת עוד לפני כן בקרב ההסברתי הפנימי. היא מובסת בקרב הפנימי משום שהיא מפחדת להיות עצמה – מדינה ציונית: הישות המדינית הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל. אין זה מקרה שכאשר היהודים בישראל אינם יודעים מה הם רוצים נכנסים ערביי ישראל, כשלוחת "העם הפלשתיני", לוואקום המחשבתי ומנסים לדוג במים העכורים. הכול תולדת החטא הקדמון, והכול עדיין לא סוף פסוק.
ישראל אינה מתביישת ואינה צריכה להתבייש במעשיה. קיימים חוגים בישראל, שעל חשבון אחרים יכולים להרשות לעצמם לעשות לבתיהם ולהתבייש בעת ובעונה אחת. הם אינם רוב, אבל הם קולניים. אם צריכה ישראל להתבייש במשהו, עליה להתבייש בכך שלא השכילה לראות את תוצאות מדיניותה השגויה במהלך מלחמת ששת הימים ולאחריה. אולם בושה לא תעזור כיום וכך גם הכאה על חטא לא תועיל. על ישראל להשתחרר מהבושה, מהעכבות ומההיסוסים ולעצב מחדש את מטרותיה הלאומיות ועל פיהם את מדיניותה, כי צפויה לה שעת מבחן נוספת.
אין צורך להתעלל באוכלוסיות הערביות, לא בשטחים וכמובן לא בתוך הקו הירוק, אבל גם אין צורך להקל עליהן לממש מדיניות שנוגדת את האינטרסים של ישראל. "כיבוש" אינו רלוונטי כאן, משום שדה-פקטו אין כאן כיבוש אלא שחרור משליטת כובש (ירדן). כלי המימוש בהם פעלנו עד כה, בהנחה שמדובר במצב זמני, לא הוכחו כאופטימליים משום שהמצב באמת אינו זמני. כלים אלה דורשים שינוי, אפשר לשנותם, אבל צריך להחליט אחרי 40 שנה שלא מדובר בסיטואציה זמנית.
קיימת כיום שעת כושר לשיתוף פעולה עם ירדן בשאלת הסדר אזורי שיקיף את ירדן ישראל ושטחי איו"ש ועזה. לירדן, בניגוד לאש"פ, אינטרס דומה לזה של ישראל בהקשר לסוגיה הפלשתינית. לכן, כדאי לנסות נתיב זה בשכל, בחסות העיקרון של "שלום תמורת שלום". אם לא יצלח, לא נפסיד דבר. אם לא נחפש פתרון במקום ובזמן שמתאימים לנו ונמשיך לדשדש במאנטרות המקובלות "אצל מעצבי דעת הקהל", תבוא שעת הכושר הבאה, שקרוב לוודאי תהיה גם האחרונה, כאשר יצטרפו ערביי ישראל לאינתיפאדה השלישית או הרביעית. אז תצטרך ישראל לתקן מה שלא השכילה לעשות במלחמת ששת הימים, אבל אז יהיה זה גם על חשבון ירדן (אם תרצה ישראל לשרוד) ובמחיר גבוה בהרבה.
זו המשמעות הפוליטית-חברתית האמיתית של מה שהושג ושל מה שהוחמץ במלחמת ששת הימים.