מאה עשרים, מאה שלושים מיליארד דולר, זה המון המון כסף. הסכומים העצומים האלה הגיעו אל המקלדת שלי מהפה של יוסי שריד. ואם תהיתם לנסיבות, אז דעו לכם מממנים יקרים, שזהו, אליבא דיוסי שריד, המחיר שישראל שילמה בגין המלחמה ההיא ב-67.
אם מכפילים מאה עשרים מיליארד דולר בארבעה שקלים נקודה שניים, מקבלים כחמש מאות מיליארד ש"ח. זה לא הר, זה רכס שקלים. מנקודת מבטו של שריד, עקשנותה של ישראל, להחזיק בהרי השומרון, עלתה ותעלה לנו באובדן רכס הרי השקלים. ומה שנתפס בעיני רוב הציבור היהודי כ"אם כל הניצחונות", מוגדר ע"י מר שריד כ"אם כל חטאת".
קבלו עוד קצת מהתזה התמוהה של מר שריד, כפי שאמר אותה לגאולה אבן: "הכיבוש הזה, שאב את כל האנרגיות, ואת כל המשאבים של מדינת ישראל. משאבים כספיים, משאבים נפשיים, משאבים של תשומת לב, משאבים אינטלקטואליים, ומשאבים מנהיגותיים. איש אינו יודע את החשבון האמיתי. גם אי אפשר לעשות אותו"...
והוא ממשיך: "לפי הערכות שונות, אולי מדובר במאה עשרים, מאה שלושים מיליארד דולר. חלק מזה ירד לטמיון, כאשר עזבנו את סיני... ועוד מאה מיליארד ירדו (בעתיד) לטמיון. שווי בנפשך, איך היתה מדינת ישראל נראית לו מאה מיליארד ויותר - הרבה יותר, היו מושקעים בתחומים הבאמת חיוניים. למשל חינוך, למשל בריאות, למשל רווחה"... (הערוץ הראשון / 3.6.07). סוף ציטוט.
אתם הבנתם את זה? הכיבוש שאב את כל האנרגיות, והמתנחלים מצצו את כל התקציבים. עלוקות. יוסי שריד הוא אחד הדוברים הבולטים והרהוטים של מחנה השמאל. הקולקטיב ששונא מתנחלים. אם היה שומע אותי, קרוב לוודאי שהיה מתקן ואומר: לא שונא מתנחלים חלילה - שונא התנחלויות. אבל אני עומד על כך שהוא ורבים מחבריו, שונאים מתנחלים. כל כך שונאים, שמבחינתם, כל האמצעים כשרים כדי לעקור להרוס ולפגוע בהם. אפילו תמיכה ברודן מושחת שרמס כל מחסום דמוקרטי שנקרה בדרכו.
הם כמובן יספרו לנו סיפורים על אידיאולוגיה, ויסבירו שבדרך לשלום הנכסף, ישראל נדרשת לשלם מחיר. עקירת אחים - זה המחיר. אבל זה שקר. היום, יש הוכחה. ולמרות שמדובר בשקר, לעולם לא ירפו: הכיבוש, הכיבוש, הכיבוש. למוחמד הם יגידו קח את אלקנה וגינות שומרון ותביא שקט, וזה ישיב להם "רק - מהים עד הנהר". מיליון פעם, והם לא קולטים, מפני שהם שונאים.
ארבעה חודשים לאחר הגירוש, התפרסמה בידיעות הכותרת הזאת (שימו לב): "מחקר: השמאלנים שונאים את המתנחלים יותר מהפלשתינים". מדובר במחקר שעשתה פרופ' דליה מור מהמסלול האקדמי במכללה למינהל בראשל"צ. מתוך הכתבה: "מניתוח התשובות עולה שהקבוצה השנואה ביותר על רוב הקבוצות הישראליות הם הפלשתינים. רק בקרב הנבדקים שהגדירו את עצמם כתומכי שמאל, העוינות כלפי הפלשתינים באה אחרי העוינות כלפי המתנחלים" (ידיעות-אחרונות / 12.12.05). סוף ציטוט.
רוב האזרחים לא זוכרים, אבל בהסכם אוסלו אין התחייבות ישראלית לעקור ישובים. העובדה הזאת מבחינתו של שריד מאכזבת. בראיון שנתן לעיתונאית שרי מקובר, הוא השיב לשאלה: "האם בעניין אוסלו לא טעיתם"? שימו לב לתשובה: אני לא מזהה טעויות קרדינאליות באוסלו. שום הסכם הוא לא מושלם, אבל לא היו טעויות גסות. הטעות היחידה היתה, שאוסלו לא כלל פינוי התנחלויות. להגיע להסכם, ולהשאיר את כל ההתנחלויות על מכונן, ועוד לאפשר את הרחבתן, ועיבוין, וריבוין- זו טעות גסה". ציטוט מילה במילה (מעריב / 21.6.02).
עיניכם הרואות: ישראל לא התחייבה לעקור ישובים, ועקרה, הפלשתינים התחייבו בהסכם אוסלו להפסיק את הטרור - ולא הפסיקו. האבסורד הזה יש לו סיבה: השמאלנים יושבים לנו על הגב וצורחים לנו באוזן: בכל הצרות, המתנחלים אשמים! ככה שלושים שנה.
שורות אלה נכתבות בגין הציטוט הבא: "אנחנו נחרצים בהתנגדותנו למדינה יהודית". את המשפט החד-משמעי הזה, כתב במעריב (7.6.07) ערבי ישראל, הפרופ' נדים רוחאנא. אני חוזר: "אנחנו נחרצים בהתנגדותנו למדינה יהודית". ולמי שלא קרא, מדובר ב"מסמך חיפה" שחיברו אינטלקטואלים פלשתינים אזרחי ישראל, ושבו הם מגדירים את התנועה הציונית, כ"תנועה קולוניאלית".
אין מנהיג ערבי ישראלי שיגיד: אנחנו מוותרים על זכות-השיבה. אותה "זכות", שאמרת עליה שאם תמומש, זהו סופה של המדינה. השורה התחתונה, מר שריד: הנח לאחיך מימין. הבעיה שלך היא נדים רוחאנא ובני עמו. הוא, אם לא הבנת - מדובר על הבית שלך...