קראתי עד כה עשרות מחקרים ומאמרים שנעשו ע"י טובי הפסיכולוגים בעולם: כולם תומכים בצורה של משמורת משותפת כדרך הטובה ביותר עבור הילדים.
מחקרים בפסיכולוגיה במהלך כעשרים השנים האחרונות, מצביעים על כך, שחשיבות האב בחיי ילדיו היא גדולה לא פחות מזו של האם. לבו של אב, אינו שונה במאומה מליבה של אם.
במאמרו של ד"ר ניל קלטר: EFFECTS OF DIVORCE BOYS VERSUS GIRLS בו תואר מחקר קליני, נמצא כי בנים להורים גרושים, אשר נשארו לרוב במשמורתה של אמן- נפגעה התפתחותם הגברית, בשל חוסר באב, בדמות גברית, אשר השפיעה עליהם בנושא הגבריות. נמצאה אצל בנים אלו, נטייה להתנהגות מעין עבריינית, וקושי לשלוט בדחפיהם. החוקרים קובעים, כי לבנים, דרושה הזדהות חיובית מוצקה עם אבותיהם, על-מנת להפנים שליטה על התנהגותם. מיעוט המגע עם האב, מסביר את התנהגותם המעין עבריינית של הבנים הללו. במחקר זה, נמצאו לרוב, בנים זועמים, אשר נהגו להתנגד לסמכותן של אמם ושל מורתם וכמו כן, היו הרבה יותר מעורבים בתגרות בביה"ס.
במאמרה של ג'ואן קלי- DETERMINATION OF CHILD CUSTODY IN THE USA נאמר בין השאר כי בעבר, מקרי הגירושין, היו בעיקר במקרים קיצוניים של נטישה, אלכוהוליזם, מחלות נפש, הזנחה וכיוצ"ב. על כן, בנסיבות אלה, כלל לא הייתה ציפייה, כי האב ישמור על קשר רציף ועמוק עם ילדיו. מחקרים רבים, הדגישו את חוסר שביעות הרצון החריפה של ילדים, בגין הביקורים המוגבלים שנכפו עליהם, עם אבותיהם. הם הדגישו את עצבותם בגלל האובדן של קשר תכוף ואת ההפחתה במהלך הזמן של חשיבות האב, כאשר הקשר הוגבל.
לאור התוצאות החוזרות של מחקרים בנושא, הורחבו במהלך שנות השמונים, הסדרי הראיה. היום, כאשר במרבית ממדינות ארה"ב, קיימת מערכת לחינוך הורים מתגרשים, מדגישים בפניהם, את ההשפעה שיש לגירושין, את הקונפליקט שנוצר אצל הילדים בעקבות הגירושין ואת חשיבות הרציפות וההמשכיות של הקשר של הילדים, עם שני הוריהם, לאחר הגירושין.
במאמר בשם Joint custody : bonding and monitoring theories מאת Margaret F Brinig ו -F.H.Buckley , אומרים השניים, אשר ביצעו מחקר בנושא המשמורת המשותפת כדלקמן: במשמורת משותפת, לשני ההורים יש גישה לילדיהם והם חולקים את האחריות ואת המחויבויות המשותפות לגידולם. במשמורת משותפת , ישנה הפחתה של כאב הגירושין עבור ילדים. לעומת זאת, מצב של משמורת בלעדית, יכול להיראות כמו מותו של ההורה הלא משמורן ובמובנים רבים, זה אכן כך. הילד יאבד את הדרכתו ואת תמיכתו הרגשית של ההורה הלא משמורן ולעיתים גם את תמיכתו הכספית. משמורת משותפת, למרות שהיא אינה כמו המשך נישואי ההורים, מקלה על הקשיים הללו שהילד חווה ומכינה אותו טוב יותר לחיים כמבוגר".
מלבד הפגיעה בעיקרון השוויון , הרי שצורה של משמורת בלעדית, המעדיפה את האם- פוגעת בעיקרון הזכות הטבעית של כל הורה על ילדיו ושל כל ילד- להוריו, פוגעת בחופש העיסוק של האם, וגורמת להחמרת תסמונת הניכור ההורי.
לשמחתי, לאט לאט מחלחלת התפיסה בקרב הציבור הרחב בעד משמורת משותפת כדרך הטובה ביותר. ניתן למצוא תמיכה בעד הורות משותפת בקרב טווח רחב של אנשים: גברים ונשים, אמהות, אבות, ילדים, עורכי דין. המתנגדים כיום למשמורת משותפת ניגשים לנושא מנקודת מבט יחידנית, מהמנטליות של מנצח לוקח הכל שאומרת שלהורה אחד צריכה להיות בעלות על הילד.
מן הראוי שגם בישראל-הפתרון של משמורת משותפת יעוגן בחוק, כאופציה הטובה ביותר עבור זוגות מתגרשים. ראוי שהאמהות המתגרשות ידעו שטובת הילד היא זו שדורשת כינון של משמורת משותפת. אין כל מקום לשיקולים זרים לגבי החזקה בילדים - כמו השפעה על גובה המזונות או כאמצעי לשליטה באב. כדאי שגם הגברים בישראל יהיו מודעים לעובדה כי עפ"י החוק הקיים, ברגע שייוולד להם ילד- הם יהיו צריכים לשלם עבורו מזונות, למשך שנים רבות, במידה ואם-הילד תחליט שקצה נפשה בחייה המשותפים עם האב. ברוב המקרים , לצערי, בתי המשפט יפסקו לטובת משמורת האם, ולא משנה עד כמה מדהים ונפלא היה האב במהלך חיי הנישואין.
אני קורא לכל ארגוני הגברים והתנועות למיניהן לכונן תנועה פוליטית שתתמודד בבחירות לכנסת. רק כך ניתן יהיה לדאוג באמת לשינוי החוקים הדרקוניים הקיימים כיום שעל פיהם נקבעים גורלות של משפחות שלימות. כך ניתן יהיה לאזן ולו במעט את אי השוויון הקיצוני הקיים כיום, ולהביא לתיקון האפליה הקשה כלפי האבות. אין ספק שבפעולות אלה מי שיצאו נשכרים הם בעיקר –הילדים.