בגישה זו הסתמך בית המשפט שלנו לכאורה על פסיקות מבית המשפט העליון האמריקני, אלא שהוא התעלם מכך שעל-פי החוקה האמריקנית בית המשפט העליון ממונה על-ידי הנשיא, התובעים נבחרים לתפקידם בבחירות, ופסקי דין ניתנים על-ידי חבר מושבעים. מצב שהוא שונה בתכלית מהקיים בישראל. כותבי החוקה האמריקנית הבינו היטב כי גם שופטים הם אנשים פוליטיים ולכן תהליך המינוי שלהם לוקח בחשבון את הנטיות הפוליטיות. אך אפילו ההסתמכות על המשפט האמריקני נדחתה בשתי ידיים על-ידי משפטנים אמריקנים כמו פרופסור רוברט בורק ופרופסור ריצ'רד פוזנר.
בישראל, לעומת זאת, מינוי שופטים הוא כמעט מינוי אישי של נשיא בית המשפט העליון, שהוא עצמו מעולם לא נבחר לתפקידו בשום הליך דמוקרטי. למרות שהרכב הוועדה לבחירת שופטים כולל רק 3 שופטי בית המשפט העליון, הפיצול בקולותיהם של שני חברי הכנסת ושני נציגי לשכת עורכי הדין מאפשר בפועל לנשיא בית המשפט העליון לכפות את דעתו, והתוצאות עד היום מצביעות על כך.
יוריסטוקרטיה שבה השופטים ממנים את עצמם היא בעצם דיקטטורה לכל דבר. ההיתממות שלפיה הבחירה היא כביכול מקצועית, היא כפי שכבר הצבעתי לעיל – מופרכת.
בנוסף לחקיקת יסוד הנחוצה כדי להגביל את סמכויות בית המשפט לתחום שנועד לו ולהשיב לחוקי בית המחוקקים את תוקפם, יש למנוע את המצב שבו שופטים ממנים שופטים ומנציחים באופן זה דעה פוליטית אחת במערכת בתי המשפט. לשם כך, יש להרחיב את הרכב הוועדה לבחירת שופטים באופן שהרוב בה לא יושפע משופטי בית המשפט העליון. אם לא סומכים על יושרם של חברי הכנסת ניתן להוסיף לוועדה למינוי שופטים פרופסורים מבתי ספר למשפטים שייבחרו על-ידי הדיקאנים, או ראשי ערים, או שרי משפטים (בדימ.). לחילופין ניתן לשקול את אימוץ השיטה האמריקנית – השופטים ימונו על-ידי ראש הממשלה באישור הכנסת.
בנוסף וחשוב מכול – כדי שכל תהליך המינוי לא יעשה בדרך הידועה של וועדת המינויים מימי מפא"י ההיסטורית, כל ההליך חייב להיות פומבי. כפי שפומביות השימוע של מינוי שופטים על-ידי נשיא ארצות הברית מונעת מינוי שופטים בלתי ראויים, כך גם ההליך של מינוי שופטים בישראל חייב להיות פומבי גלוי ונתון לביקורת ציבורית.
לבסוף, אם בדרך המינוי לא יבוא הפלורליזם לבית המשפט העליון הישראלי, יש לעשות זאת על-ידי הגבלת תקופת הכהונה של כל שופט על כס בית המשפט העליון ל-7 שנים בלבד. כך ייצא גם שלא ניתן יהיה למנות את נשיא בית המשפט אוטומטית על סמך הוותק, ונשיג שתי ציפורים במכה אחת – גם תחלופה גבוהה יותר של שופטים, וגם בחירה אמיתית של נשיא בית המשפט במקום מינוי בדרך של ברירת מחדל.