הרעיון הדמוקרטי המודרני התפתח במאות ה-17, 18, 19, ובהקיפו מגוון הוגים, כגון ג'והן לוק וגו'הן סטיוארט מיל מצד אחד ותומס הובס וז'אן ז'אק רוסו מצד שני, הוא הופיע בתיאוריה, והתגלם במעשה במודלים שונים זה מזה. הדמוקרטיה הליברלית והדמוקרטיה הרדיקלית הן שני הביטויים העיקריים למודלים השונים.
האסכולה הליברלית היא אינדיווידואליסטית, בעוד שגישת היסוד של הדמוקרטיה הרדיקלית היא קולקטיביסטית. הליברלים מדגישים את זכויות הפרט ודוגלים במשטר מוגבל שאינו מתערב בחיי האזרח אלא לצרכי ביטחון ותקנת החברה, והם מסתפקים בשוויון לגלי-פוליטי בלבד, מבלי לנסות וליצור שוויון כלכלי-חברתי.
הרדיקלים לעומת זאת מעלים על נס את ריבונות הקולקטיב. השלטון בדמוקרטיה הרדיקלית הוא ריכוזי ותובעני יותר שכן מן הראוי לדאוג לקיומו של הקולקטיב המוגדר, בעל הזהות העצמית האוטונומית, אף אם זה עלול לבוא על חשבון נוחותו של הפרט.
האסכולה הליברלית רואה בפרט את אבן היסוד של החברה הדמוקרטית, בעוד שהאסכולה הרדיקלית רואה בקולקטיב ישות אורגנית הראויה להגנתה של הדמוקרטיה.
ממילא יובן כי סיסמת הקרב של הליברלים היא "זכויות": זכויות אדם, זכויות אזרח, זכויות התלמיד וזכויות החריג, זכויות המיעוט וכל כיוצא באלה. הרדיקלים לעומת זאת ידגישו את החובות, ובעיקר את חובות הפרט כלפי הקולקטיב.
שתי הגישות, בביטוייהן הקיצוניים, העלו משטרים פוליטיים וחברתיים בעיתיים עד אסוניים. הדמוקרטיה הרדיקלית לא היתה אלא הקדמה לעליית משטרים טוטאליטריים. הדמוקרטיה הליברלית, במלחמתה על קדושת הזכויות והאוטונומיה של הפרט, רופפה את המסגרות האורגניות של הקהילה, יצרה אטומיזציה של החברה, שזיקת הגומלין בין חבריה אינה אלא על בסיס פונקציונלי משולל אחוות מיתוסים מחד-גיסא וחזון מאידך-גיסא, ובכך הביאה לידי כאוס תרבותי והפקרות ערכית. כל כך באשר אין תרבות ראויה לשמה שאינה פרי של אחווה חברתית הנמשכת ומתפתחת במשך דורות רבים מתוך דינמיקה דיאלקטית של ניסוי ותעייה.
המונח "תרבות" מעיד על כך: תרבות מלשון התרבות, התאספות, הצטברות, התלכדות הפרטים לכדי יצירת סטרוקטורות קהילתיות המתאפיינות ברעיונות ובנכסי רוח שהם פרי המאמץ הקולקטיבי המצטבר והעובר בכור הניסיון והביקורת של דורות. אין תרבות אלא זו המתיישנת בחבית ההיסטוריה. הגנטיקה הפרטית אינה יוצרת תרבות אלא רק הבזקי גחמנות חולפים. רק הגנטיקה הקהילתית על צורותיה וגלגוליה השונים יוצרת תרבות.
והנה, אין אחווה מתקיימת במקום שהוא נטול תודעת חובה, שהרי רק תודעה זו היא המצרפת את האטומים האנושיים לכדי מולקולות הקשורות ביניהן בכוח שהוא מעבר לקשרים חוזיים תועלתיים.
החברה הישראלית ההיפר-ליברלית, על מערכת החינוך שלה, העצימה בשלושת העשורים האחרונים את זכותה של הזכות תוך שהיא מסלקת כמעט כליל את הלגיטימיות של החובה. תלמידי בית-הספר בהולים תדיר לצטט את זכויותיהם, ומודעים לכך כי יוכלו להשלים את "חוק לימודיהם" (אם הם מכירים ביטוי זה) ללא כל חוק, וכשהם פטורים, למעשה, מחובות בית ספריות. די לו לתלמיד במדינת ישראל שתהא לו תעודת לידה על-מנת שיהא רשאי לגשת לבחינות הבגרות. הרקורד הבית-ספרי איננו רלוונטי. חובות למידה, שעורי בית, השתתפות סדירה בלימודים הינם בגדר הלכות תיאורטיות לתפארת המליצה גרידא.
רשימה זו אינה באה לגרוע מחשיבותן של זכויות הפרט, ובכלל זאת זכויות התלמיד. הפרט הוא עולם ומלואו. אך הוא עולם ומלואו לא כשהוא לעצמו, שבוי בתודעה אגוצנטרית, אלא בהיותו חלק מגלקסיית עולמות רחבה. אין הוא "עולם ומלואו" כשעולמו מתחיל ונגמר בזכויותיו, אלא רק בהיותו חלק מהוויה היסטורית, ממערכת אינטרסים, ומחזונות עתיד שהם מעבר לקיומו החולף.
רק גלקסיית העולמות מסוגלת להעניק לפרט את מעמדו המוסרי הנעלה של היותו "עולם ומלואו". והנה, אין הפרט מעצב תודעה חברתית אתית שהיא מעבר לאינטרסים החולפים של קיומו אלא רק מתוך תודעת החובה. חובה כלפי זולתו, חובה כלפי אינטרסים ששורשיהן בעבר שלפני היות פרט זה, וצמרותיהן בעתיד אחרי כלותו.
חברת זכויות הפרט שאינה מאוזנת על-ידי חובות קהילתיות ומוסריות(ולא רק לגליות) נוטה להידרדר אל הניוון בכך שהיא אינה מציבה לעצמה אתגרים הדורשים מאמץ קולקטיבי. גם אם היא נאלצת לעמוד בפני אתגרים כאלה היא תתחמק מהם במחיר שאולי איננו מיידי אך עלול להיות כבד.
ממילא יובן כי יש לדחות מודלים קיצוניים של מבנים חברתיים-מדיניים, ובכלל אלה, מודלים קיצוניים של דמוקרטיות. יש לאמץ גישות פרגמאטיות בהתאם לדרישות המציאות הקהילתית-לאומית הספציפית בזמן נתון, ובהתאם למסורות חברתיות ותרבותיות ספציפיות. גישה פרגמאטית - הווה אומר וויסות מתמיד בין זכויות וחובות, תוך הבנה ושימת-לב שנקודת האיזון איננה סטטית, בהיותה נתונה לתהפוכות העתים. זכויות הפרט יעוגנו בתוך הקשר של סטנדרטים חברתיים וחובות אתיות. אלה האחרונות הם ערובה לקיומם של מסגרות קולקטיביות תרבותיות ובנות קיימא.
המאזן בין זכויות לחובות ראוי לו שיקבע על-פי המציאות המדינית-חברתית. אין למנוע הדגשת הזכויות בתקופות של יציבות מדינית, רווחה כלכלית ומצב תרבותי המכונה על-ידי ההוגה הצרפתי בן המאה ה-19 סן סימון כ"מצב אורגני", כלומר מצב שבו קיימת חפיפה בין המוסדות החברתיים והמבנה החברתי לבין התודעה הכללית של הציבור המתייחסת למוסדות אלו. יש, לעומת זאת, להדגיש את החובות בתקופות חירום ואתגרים לאומיים גדולים. אך הכלל הוא שאין לשער מציאות של חברת תרבות ללא מרכיב משמעותי של חובות.
החברה הישראלית הניחה לעצמה ליפול אל תוך האשליה שהבניין הציוני הושלם, וכי למרות האתגרים הביטחוניים ניתן לאמץ את עקרונות העולם המערבי המשקפים את בכורתן של זכויות הפרט. פיגומי הבניין הוסרו בטרם עת. מערכת החינוך עוצבה על-פי מתווה המקדש את זכויות הפרט, את ה"מגיע לי", והמאפיל, ולפעמים אף שולל, תפיסות חברתיות ולאומיות הכוללות ערכים שהם מעבר לרווחתו של הפרט, ואשר על כן מחייבים הדגשת החובה. את תופעת ההשתמטות מצה"ל (רשימה זו אינה עוסקת בהשתמטות החרדים, שהיא רעה חולה לכשעצמה) יש לבחון גם על-רקע יסוד נפשי זה של הטמעת רעיון עליונות הזכות וקדושת רווחת הפרט בקרב בני הנוער.
תוך כדי נקיטת אמצעים מנהלתיים על-מנת למזער את נזק ההשתמטות מצה"ל יש לתת את הדעת על החזרת כבודה של החובה למערכת החינוך ולמערכות חברתיות אחרות בישראל.