מה לא אוהבים מקורבי ביניש

'מקורביה' של דורית ביניש שוב לא מרוצים. כך מדווחים אמצעי התקשורת. הם לא אוהבים את החוק שקיבלה הכנסת, המגביל את משך הכהונה של נשיאי בתי המשפט, גם של בית המשפט העליון, לשבע שנים, והקובע שאדם לא יתמנה לתפקיד של נשיא, אם משך הכהונה שלו, עד הגיעו לגיל פרישה, יהיה פחות משלוש שנים, והם לא מרוצים מן האופן שבו מתכוננת הוועדה למינוי שופטים לבחור במועמדים למלא את המקומות הפנויים בבית המשפט העליון, ובעיקר הם לא אוהבים את ההתבטאויות של ראש הממשלה. דורית ביניש לא אשמה, אולי, בזעם המצטבר נגד המוסד שהיא עומדת בראשו, אבל בדבר אחד היא לא יכולה לכפור; הנשיא הפורש, אהרן ברק, השאיר אחריו אדמה חרוכה. האקטיביזם שלו, הרצון שלו להיכנס ברגל גסה לכול סוגיה, מדינית, פוליטית, ערכית, תוך שהוא מתיר 'זכות עמידה' לכול דיכפין, הכעיסה רבים כול-כך עד שהיום אף אחד אפילו לא מוכן להאזין לנשיאת בית המשפט העליון; גם אם יש, לפעמים, טעם בדבריה. למשל בעניין היועץ המשפטי לממשלה. הטיפשות, לא פחות, שהוא גילה בפרשת הנשיא, גם עשרה פרקליטים חכמים לא יוכלו לטהר. יהושע למברגר ושי ניצן הם בוודאי מן המוכשרים שיש בפרקליטות המדינה, אבל גם הם לא יכלו לעמוד בפני עקיצותיה של מי שהחליפה את אהרן ברק, הנשיא-הכול-יכול שמעדיף לשתוק בימים האלה, ולהשאיר את הזירה למישאל חשין וליצחק זמיר. דניאל פרידמן מתייצב, למעשה, בראש המחנה הענק של הרוב הדומם, שצפה במשך שנים בהשתלטותה של קבוצה אוליגרכית; זאת, שעד לא מכבר שלטה ביד רמה בכול אורחות חיינו. חבריה הבינו בכול; הם ידעו היכן צריך לבנות את גדר ההפרדה, או את גדר הביטחון, על-פי הטרמינולוגיה השקרית של אנשי 'מחנה אוסלו'; והם ידעו כיצד צה"ל צריך להילחם במרצחים; והם ידעו שגירוש יהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון צריך להתבצע על אפם ועל חמתם של מאות האלפים שהתכנסו כדי למחות; והם התירו להטיל עוצר בדרום הארץ עובר למהלך הפינוי; והם הכשירו כל שרץ שרק הונח לפתחם בידי אלה שביקשו, בפועל, להתנער מן העובדה הפשוטה שמדינת ישראל הוקמה כדי לשמש ביתו של העם היהודי. הם רק לא הספיקו, בגלל פרישתו לגמלאות של מי שהוביל את 'המהפכה החוקתית', בשם עצמו ולמען פיטום האגו האישי שלו, לבטל את חוק השבות - ואת מגילת העצמאות. אם רק היו נותנים להם עוד קצת זמן, הם היו עושים, בראשותו של אהרן ברק, גם את זאת. תסמכו על כול אלה שהמציאו את השיטה שעל-פיה התמנו, ומתמנים, עדיין, השופטים לבית המשפט העליון. אין דבר כזה בכול העולם. שופטים לא ממנים שופטים. רק אצלנו מתקיימת השיטה הביזארית הזאת; שיטה שהומצאה בידי השבט האוליגרכי הקורא לשווא לשלטון הרודני שבניו המציאו 'שלטון החוק'. לא בחוק מדובר אלא ברודנות לשמה המשליכה הצידה את חוקי הכנסת ומעמידה את שיקול הדעת של הקבוצה האוליגרכית במקום שיקול הדעת של נבחרי הציבור. אבל עכשיו, כאשר דניאל פרידמן, מסיבות שאינן קשורות, כנראה, לאי-הנחת שלו מן המעורבות של בית המשפט העליון בגירוש ההמוני של יהודים מבתיהם בקיץ לפני שנתיים, מבקש להכניס קצת סדר, ולהחזיר את כפיפותה של מערכת המשפט לחוקיהם של חברי הכנסת, נזעקת דורית ביניש. אין לה כול סיכוי. לשווא היא מבזבזת את יתרת היוקרה שעוד נותרה בגבעת רם. האזרחים, אלה שממתינים לשווא לפסקי דין, או אלה שמתבוננים בחלחלה בשופטים, שרובם נרפים, לא-חכמים, גסי-רוח, צעקנים וקצרי סבלנות, קצה נפשם מן המערכות שאמורות היו לקיים את שלטון החוק. הם רואים משטרה מושחתת, שמעלימה ראיות, שמפברקת עדויות, שמתנהלת כמו מאפייה; והם רואים פרקליטות שאין בה אפילו טיפה של אינטגריטי. קצת קשה לי עם זה, אבל אני מוצא את עצמי לפתע במחנהו של אהוד אולמרט כאשר הוא קובל על כך שלבית המשפט העליון אין כול סמכות להיכנס לשאלות כגון: הדרך, או העיתוי, שבה יתבצעו פעולות המיגון בשדרות וביישובים הסמוכים לה. יש שאלה של חלוקת משאבים ויש שאלות אחרות שצריכות הכרעה. מסביב לשולחן הממשלה - ולא בידי שלושה, או חמישה, שופטים שמונו לכול חייהם, למעשה, עד לגיל הפרישה שנקבע בחוק, כדי לעשות דברים אחרים לגמרי. הצרה היא שכאשר אותם שופטים ארוגנטיים הכריעו בשאלות אחרות שלא בדיוק הרגיזו את המחנה של אולמרט-את-פרידמן לא רבים העזו להתייצב בפרץ ולדרוש מן הממשלה הנבחרת להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה כמה מן ההחלטות היותר מבישות של אהרן ברק וחבורתו. דומה שדי היה לקרוא את הראיונות עם השופט הפורש, שלי טימן, כדי להבין לאיזה שפל התדרדרה המערכת שבראשה עומדת דורית ביניש - וכדי ללמוד שהזעם הקדוש שלה יתפוגג באוויר הצח עוד לפני שהוא יעשה את מחצית הדרך לתל אביב.