יש אגדות שקשה להרוג אותן גם לאחר מותן. אגדת אלויס פרסלי, שהלך לעולמו לפני 30 שנה, היא אחת מהן. אבל, מלך הרוק של כל הזמנים נתגלה באחרית ימיו עירום: מלך שלא ידע לשלוט בעצמו, בקריירה שלו, שברח מעצמו ומהמציאות בסמי הרגעה, שפיתח תהליך של הרס עצמי מואץ.
בשנותיו האחרונות היה פרסלי רק צל פתטי למי שבמרוצת שלושה עשורים (שנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת) יצג את הרוקנרול האמיתי. הוא היה צמא לתהילה, אבל מעולם לא חי איתה בשלום.
בטעות מכנים את אלויס "אבי הרוקנרול", אבל הוא מעולם לא המציא את הסיגנון הזה, אף כי היה היחיד שהצליח לאחד את שורשי הרוק השונים לצורה סיגנונית אחת.
אין לכחד כי אדם המגיע למעמדו של אלויס מצוי, בעצם, בפסגת חייו. בתור שכזה הוא אמור להיות האדם המאושר ביותר בעולם. ואכן, אלויס הגיע למעמד שכל זמר חותר אליו: שם עולמי, מכירות אדירות של תקליטים - המסתכמות במיליוני דולרים, כסף בלי הגבלה והערצה ללא גבול.
אבל כל זה עדיין לא מביא אושר. אלויס, שכל העולם נסחף אחריו בהערצה, היה, בעצם, אדם בודד מאוד ובתור שכזה לא היה לו אל מי לדבר. מי שהקיף אותו ראה בו רק כוכב, לא אדם בר שיח.
ובכל זאת, מותו של אלויס לא שם קץ לאגדה ולרדיפה אחריו. לאחר מותו צצו ספרי הזכרונות, הסיפורים והאגדות. בין היתר התגלתה אהובה נסתרת, שילדה לו בת, ואילו רעייתו חשפה בספר את כל סודות חדר המיטות שלו. שומרי ראשו לא טמנו אף הם את ידיהם בצלחת וגילו באוזני עיתונאי את סודותיו הכמוסים. אפילו האחות, שטיפלה בו בעת מחלתו, כשהפך לצרכן כפייתי של גלולות, כתבה עליו ספר. אלויס פרסלי, שהכל תיארוהו באחרית ימיו כ"שמן ומגעיל" ואף רצו באובדנו - נאלץ, בסופו של דבר, כאדם מדוכא, לשלם בחייו את המחיר המלא להצלחתו המוסיקלית המסחררת, וכך הפך לקדוש מודרני.
במחצית הקרובה של חודש אוגוסט, שלושה עשורים לאחר מותו של מי ששלט 30 שנה מלאות בממלכת הפזמונים העולמית, יערכו ברחבי העולם מופעים המוניים לזיכרו.
יחד עם זאת, ההגדה שמאחורי הגדת פרסלי עדיין לא מתה. היא ממשיכה לחיות בליבותיהם של רבים, ויש ביניהם, אפילו, כאלה המאמינים שאלויס בכלל לא מת: הוא חי, אי שם, בסתר, רואה ואינו נראה, כמעט כמו האלוהים בשמיים.