ושוב יוזמות חינוכיות או "חינוכיות" עלו לראש סדר היום. זה קרה בעקבות ההחלטה לאשר את לימודי ה'נכבה' הפלשתינית במקביל או במקום לימוד המאבק הישראלי לעצמאות. כבר כאן הח"מ מבקש להדגיש כי אינו רואה עצמו צד בויכוח זה. בעיני זה מסוג הויכוחים שתכליתם היא התחמקות מן העיקר, מִשְּאֵלַת ההגדרה למונח הזה ששמו חינוך, ומיעדיו. כי כל עוד לא הגדרנו מהו חינוך, לא כל כך משנה מה ילמדו בבית הספר, הכשלון החינוכי מובטח. וגם, מה שלומדים או לא בבית הספר, גם הוא נגזר מן היעדים החינוכיים (או מהעדרם) כאשר אלה נגזרים מההגדרה שלנו את החינוך.
בנושא זה דשנו בעבר לא אחת בהקשרים שונים אבל למרבה הצער הוא עדיין אקטואלי, שהרי עדיין לא מזהים שום שיפור בתוצאות, יש שיאמרו בתוצרים, של מערכת החינוך. להפך, אפילו נראה שהמצב מחמיר והולך. מזמן לזמן שומעים על תוכנית מהפכנית, כמו זו האחרונה מן הסדנא של סרת החינוך, שתשפר את התוצאות החינוכיות ותזקוף את גוום של המתיימרים לחנך, אבל שוב ושוב חולף זמן לא ארוך והאשליה נמוגה. לא מתנפצת ברעש גדול למזלנו, אבל נמוגה.
ובאמת, כיצד ניתן להגיע לתוצאות טובות בחינוך? כלומר, מהו התהליך הנדרש כדי לקבל תוצאות כאלה? ובכן, דומה כי בפרשת השבוע שלנו עונה משה רבנו בדיוק לשאלה הזאת, והתשובה שלו מתאימה לנו בדיוק באותה מדה שהתאימה לאנשים ששמעו אותו פיזית. צריכים רק להקשיב ולהפנים. כך זה מתחיל:
(דברים ז') [יב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אונקלוס מתרגם חֲלָף דִּתְקַבְּלוּן. כלומר, עֵקֶב מלשון תמורה. רש"י מפרש: והיה עקב תשמעון. אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון: גם אז מדובר בתמורה, השאלה היא תמורה למה. אונקלוס אינו מתעכב על כך בעוד רש"י כן, וזו הסבה שהוא מפרש כאן באופן שונה מפירושו במקומות אחרים. דיברנו על כך לפני כשנתיים די באריכות, אבל הפעם שמנו לב שיש עוד עֵקֶב בפרשה.
כאן זה הלעומת זה של הפסוק הפותח את הפרשה: (דברים ח') [יט] וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם--הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. [כ] כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם--כֵּן, תֹּאבֵדוּן: עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֵיכֶם.
בתורה מופיעה מלה זו עוד שלוש פעמים, ומעניין לבדוק אם יש מכנה משותף בין הפעמים בהן משתמשת התורה במלה זו, ואם כן - מהו אותו מכנה משותף. ה' מתגלה לאברהם לאחר שהוא עומד בניסיון העקדה (בראשית כ"ב) [טז] וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-ה': כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. [יז] כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. [יח] וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.
בדור הבא משתמש ה' באותו מטבע לשון בדבריו ליצחק בן אברהם. הנה הדברים: (שם כ"ו) [ב] וַיֵּרָא אֵלָיו ה', וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. [ג] גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. [ד] וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. [ה] עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.
בפעם השלישית כתובה מלה זו בסיומה של פרשת המרגלים. ה' מודיע כך: (במדבר י"ד) [כב] כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי. [כג] אִם-יִרְאוּ, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לַאֲבֹתָם; וְכָל-מְנַאֲצַי, לֹא יִרְאוּהָ. [כד] וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי--וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה.
בהשקפה ראשונה נראה כי השמיעה, במשמעות של קבלה פנימית כתרגומו של אונקלוס, היא המכנה המשותף לכל הפעמים בהם מופיעה מלה זו, אבל זה לא הכל. ההשוואה מעלה כי יש מכנה משותף עמוק יותר, הקשר לירושת הארץ. שלושת הציטוטים שהבאנו, קודמים לפרשתנו, ובכולם הקשר לירושת הארץ כתוב בפירוש.