נראה כי תופעת הסרבנות מתפשטת במחוזותינו במהירות רבה יותר משניתן לדמיין. בשבוע האחרון כולם מסרבים: זוגות שמסרבים להינשא ברבנות כי הם לוקחים יותר מדי כסף, אנשים שמסרבים לשרת בצה"ל מפני שהוא לא מוסרי, חיילים שמסרבים לפקודות הנוגדות את הערכים שעליהם גדלו. הם לא רוצים לפנות יהודי מביתו. וכן, גם חרדים שמסרבים לשמוע בקול רבותיהם, ולבטל מופעי זמר.
התופעה הזו, מראה שיש גם לצד השני מה לומר ולא להיכנע למצב הרגיל, השגרתי. אפשר למחות, ולהתקומם נגד העוול. הרבנים לא יקבעו שלא יהיה מופע, כי איזה עסקן רצה שיתבטל המופע, אלא אנחנו נקיים אותו כרגיל. מהרבנות המושחתת נוכל להיפטר ולסרב שהם יערכו לנו את החופה.
לעתים חובה לציית, כמו למפקד המורה לך לעשות דבר אף על-פי שאתה מתנגד, אך יש מקרים שבהם אי אפשר ואסור לשתוק כמו למשל לקיחת הכסף מאת הנישאים ע"י הרבנות. אך יש להשים את ההפרדה הברורה בין הרגשה למחויבות. אם צה"ל היה עובד לפי רגשות לא היה צבא. צבא בנוי על משמעת. משכך, סירוב פקודה הוא דבר פסול.
ביטול מופעי זמר בגלל שאיזה עסקן חרדי השפיע על רב גדול שעל פסיקה שלו אין לעבור, יוצר מצב של אי דמוקרטיה. הרב אמור לקבוע אחרי שהוא שומע את שני הצדדים ובודק היטב את הפרטים. בהרבה מופעי זמר היתה הפרדה בישיבה ובכניסה אך הרבנים לא שמעו את הרוצים לספר מה קורה באמת, והם (הרבנים) הקשיבו רק לעוזריהם ולעסקניהם. העסקן הוא הרב. בעל ההון, הוא בעל השלטון. וכן, על כל מאה לישיבה שהעסקן ייתן כך תהיה דעתו הקובעת. ולעסקנים למי שלא יודע, ואני אומר זאת בעיקר לרבנים, יש אינטרסים.
תופעה שיש עמה התקדמות
הסרבנות היא התקדמות. היא פורצת את הקיים בכדי לתקן את המעוות והמקולקל. פתאום נשמעים קולות נזעמים מן הציבור החרדי על רבותיהם. לפתע, אתה רואה איך שציבור שלם שהלך שבי אחר רבנים נשלטים ע"י עסקנים, מבין שזו זכותו לזעוק נגדם. זו התקדמות מבורכת בחשיבה.
לעומת זאת, הנהלים הרגילים של חוק כדוגמת הצבא אין להם להשתנות. שכן סירוב פקודה הוא דבר שפוגע במערכת. לכן, יש לשים את הגבול הדק בין הסרבנות הרצויה לאסורה. יש לבדוק תמיד האם כאן צריך לסרב או שסירוב במקרה הזה הוא סכנה ואין לעשותו.
כל עוד תימשך התופעה המבורכת הזו שחושפת את דעתו של המתנגד ע"י סירוב מטעמו, כך נרוויח כולנו. רק כך, ניצור חברה דמוקרטית המביעה את דעותיה ולא נגררת שבי אחר מוביליה.