קריאה בספרה של דבי סער מגלה קול נשי חדש וייחודי. שירתה רוויה בתמונות נוף עירוניות, תמונות מן המטרופולין של חייה. השער "נוף אורבאני" מזנק כבר בראשית הקובץ. אחר השער השני "קשר דם" וגם השערים השלישי והרביעי "יחסים נזילים" ו"שטח ההפקר". סך הכל ארבעה שערי שירה הנובעים מנבכי נפשה של המשוררת דבי סער.
רקמת הספר
את דבי פגשתי בקניון ה"דיזינגוף סנטר" ביום קיץ בעיצומה של חופשת הקיץ. השמש להטה בלא רחמים. המבנה הפך לחממה מחניקה ומייסרת. "בואי אלי לביתי, כך גם תוכלי לראות שהתמונה על הכריכה היא אמיתית," הציעה דבי. הייתי טרודה בקייטנה ש"ארגנתי" לילדיי בקומת הקידישוק ולא נעתרתי להזמנתה. לא ביקרתי בבית בו ניצבת מכונת תפירה בעלת יכולת מאגית ליצור ולכתוב.
כן, על כריכת הספר נתקל הקורא של ספר השירה במכונת תפירה. האִם המשוררת שאלה תמונה אמיתית של מכונת תפירה כדי לומר לקורא שכתיבה היא מלאכה מפרכת כמו מלאכה של בית מלאכה? לצד המכונה שעסוקה בתפירה נמצא עט נובע בפוזיציה המחברת בין כתיבה לבין תפירה. בחדרה של דבי סער לא מוצאים בדים וגזירות של נייר לצורך תפירה סתם. התוצאות של מלאכת התפירה הן ספר השירה. ספר שירה שרבות מיצירותיו ראו אור בכתבי עת לספרות: עיתון 77, מאזניים, שבו, קשת החדשה ועוד. דבי פרסמה את שיריה בכתבי עת שונים, ובעקבות פנייה של אחד הקוראים החלה לרקום את מלאכת ההוצאה לאור.
בילינו שעה קלה ואף שהיה חום בלתי נסבל הצלחתי להתרשם שיש בדבי משהו שמסרב להתבגר. והיא אכן השתלבה מהר מאוד בין הילדים ביריד המכירות ורכשה מיני פריטי מציאה מילדים שהשתקעו עם מרכולתם למספר שעות באוויר הטחוב, אוויר היוצא מתערובת משונה של גז המזגנים והאוויר שמדמיין את דרכו לשבילים הפתלתלים של הקניון.
כשקפצתי לבדוק מה קורה עם ילדי הכינה לי דבי הפתעה וכתבה לי הקדשה קטנה על גבי ספר השירה שלה "תופרת מילים". אין ספק שכתיבת הקדשה באותיות דפוס בצבע ורוד עוררו אותי לקרוא את הספר בלהט מסוים, והאמת, לא התאכזבתי. ואין ספק שמפגש אמיתי עם יוצר/ת בונה נדבך נוסף ביחס להתייחסות ליצירתו. ובאמת, מה מצא חן בעיניי בספרה של דבי?
העוצמה שבשקט
פותח את הקובץ שירה "לב העיר" ובעיני זהו מיטב הספר.
לב העיר>
הַרְדּוּף הַנְּחָלִים מֵצִיף אֶת
הַחַלּוֹן בְּאֶשְׁכּוֹלוֹת וְרֻדִּים שֶׁל אשֶׁר
יוֹנֵק הַדְּבַשׁ מְנַפְנֵף מַעֲדַנּוֹת מַפְרִיחַ
קְרִיאוֹת "אַלְטֶע זַאכֶען" שֶׁנִּתְפְּסוּ בַּסְּבַךְ
שַׁמְפּוּ בְּרֵיחַ אֳרָנִים עוֹלֶה מִשְּׂעָרִי הַלַּח
אוֹסֵף בְּדַל רוּחַ הַמַּגִּיעַ מֵהַיָּם, אִוְשַׁת
עָנָף שָׁלֵו וּנְשִׁימָה סְדוּרָה. שְׁנַת צָהֳרַיִם
שֶׁרָבְצָה עַל הֶחָתוּל נֶחֱלֶצֶת בַּעֲצַלְתַּיִם
אוֹר נִתָּק מִן הֶעָלֶה וְצֵל לוֹבֵשׁ פָּנִים וָגוּף
עוֹד מְעַט יַדְלִיק תָּא פוֹטוֹאֵלֶקְטְרִי אֶת
הַמְּנוֹרוֹת בְּצָהֹב וְשֶׁלֶט צַר יוּאַר בְּשֵׁם
הָרְחוֹב שׁוּב יִתְלַהֵם
אַךְ לָמָּה לִי אַחַר כָּךְ?
הַשֶּׁקֶט שֶׁמֻּנָּח בָּאוֹר הָרַךְ שֶׁל
הָעֶרֶב מַזְכִּיר לִי
קִדּוּשׁ בַּאֲוִירָה יְרֻקָּה, הַרְדּוּף
נְחָלִים, אֶשְׁכּוֹלוֹת וְרֻדִּים שֶׁל אשֶׁר
עַל אֶדֶן חַלּוֹנִי פּוֹעֵם עַכְשָׁו
לֵב הָעִיר
לב העיר (שם, עמ' 9).
השיר רווי בלשון ציורית המנכחת ריחות ומראות שיש בהם גם מראה אורבאני וגם געגועים לטעם של פעם. באופן מאוד מיוחד קושרת המחברת את המראות שהיא רואה לדמותה שלה. הקורא מקבל תמונה אקספרסיוניסטית של מראה עירוני וגם תמונת דיוקן של הגברת הדוברת בשיר. ההתרחשות של השיר היא התרחשות עמומה, לאחר חפיפת השער בשמפו בריח אורנים. השורות הפותחות כמו לקוחות משיר טבע קלאסי "הרדוף הנחלים מציף את / החלון באשכולות ורודים של אושר / יונק הדבש מנפנף מעדנות מפריח"... כמה טוב למשוררת להביט במראה של הרדוף הנחלים אשר פרחיו כאשכולות ורודים והם מציפים את העולם ואותה באושר. הוי, כמה טוב ונפלא הוא העולם שלנו שבו פורחים פרחים וגם ציפורים כיונק הדבש מתעופפים בו.
וכאן נשברת הציפייה ב"קריאות 'אלטע זאכען' שנתפסו בסבך". דהיינו, אם ציפית שהשיר ימשיך בנעימת הנגינה השירית של התענגות על הריחות הנעימים של הפרחים והצבעים הורודים הפסטוראליים הרי השורה הבאה מנפצת לך את התמונה. קולות המציאות חותכים את המראה השלו. בחירת המונח "אלטע זאכען" בשירה של דבי סער אינה מקרית. מה זה 'אלטע זאכען'? האין אלה הפריטים הישנים שאנו נפטרים מהם בלא הרבה סנטימנטים? ה'אלטע זאכען' הזה שהוא חיצוני עשוי להיות גם ביטוי למשהו פנימי מעברה של הדוברת אשר עליה להיפטר ממנו. וכאן גם מתחיל המראה להסתבך. השימוש במילה "סבך" יוצר דואליות באשר להמשך הציפיות מן השיר, דואליות שכבר באה לידי ביטוי בשבירת הציפיות בגלישה הנוצרת בשורות הפתיחה.
ב"רב מילים" (יעקב שויקה, הוצ' מטח, 1996) למילה "סבך" שני פירושים: "1. ענפים של שיחים או של עצים המתפתלים זה בזה, צמחייה גבוהה וצפופה מאוד. 2. תסבוכת, מצב מסובך".
הסבך ממשיך להופיע בשיר והוא ערבוביה של מראות פנים וחוץ, ערבוביה שמתנקזת לתוך בתי השיר. הבית הראשון שעמוס במראות ובריחות, שיש בו ערבוב של ריח הפריחה וריח השמפו. שמפו בריח אורנים מתערבב עם ריחו של הים והקצוות של העיר מתחברים עם קצוות השיער של המשוררת. ומי שראה את דבי סער במציאות רואה שפעת תלתלים אדומים ופנים שעדיין יש בהן תום ילדותי שבהחלט מעירים ומסעירים כל חוזה בהם.
ונחזור לשיר "לב העיר": בין הטור השישי לבין הטור השביעי של השיר כתובה שורה שיש בה אמירה אוקסימורונית: "...אוושת / ענף שָלֵו ונשימה סדורה..." המתח הקיים בין האוושה לבין הענף השלו נכתב במעין תחושה של התחבאות והסתתרות. למעשה כמעט ולא חשים בניגוד המציץ מן הביטוי. לכן, יש בכתיבתה של דבי סער גם חן מיוחד. אין בכתיבתה יהירות אלא אמירה שקטה של הנפש, אמירה שיש לה כוח ועוצמה נקייה.
מחוברת לטבע ולעיר
אפשר להגדיר את הקול הדובר בשירת דבי סער כקול תל אביבי חדש. מזמן לא נשמע קול כל כך אותנטי של משוררת, שחיה כמשוררת ומדברת כמשוררת. כשישבתי עם דבי לכוס קפה בצהריים המהבילים היא ידעה לסמן את עצמה בבירור ולהגדיר את שירתה. היו בדבריה הצהרות שהדהימו אותי, ידיעה אמיתית של יוצרת בעלת איכויות שיש להן הערכה וקבלה על-ידי עורכי כתבי העת.
האמת, לדבי יש הערכה ורגישות רבה ללשון העברית, והיא ניחנה בכישרון לצקת בשירתה מטענים חדשים. בניית הצירופים שלה ייחודית והראייה הצירוף שהודגם "...אוושת / ענף שָלֵו ונשימה סדורה...". באופן אסוציאטיבי עולה כאן זיקה לאוושה בלב. האוושה שהיא בעצם הרעש השלו שמשמיע הענף. טשטוש הגבולות בין הטבע לבין האדם יוצר תחושה של קִרבה בין הדוברת לבין עולם הטבע. כמו המשוררת אומרת גם אם אני חיה בלב האורבאני אני עדיין מחוברת בטבורי לטבע, למקסמים ולקסמים שמפיקים בעבורי ענפים וצמחי הרדוף.
את התמונה הרגועה של הטבע מנפצת שוב תמונה עירונית. "עוד מעט ידליק תא פוטואלקטרי את / המנורות בצהוב ושלט צר יואר בשם / הרחוב שוב יתלהם". הבית הראשון של השיר שיש בו 12 שורות בנוי על מתח בין המראה השקט והשלו לאוושות וללחשים שהם גם פנימיים וגם חיצוניים. הרחוב מואנש בסיומו של הבית הראשון, וכן מעניקה הדוברת לרחוב מעין הטבעה של מערכת יחסים. היא חשה בהתלהמותו של הרחוב. האור שמפיקה מנורת הרחוב מעורר תחושת עוינות. יש גם תחושה של משהו מלאכותי שכובש לו מקום בתוך הטבע. כמו האור חוצה ומשבש את כל הסבך הזה שבו שרויה הדוברת. ואין לרחוב אפשרות להרגיע את הדוברת.
תחושת הסיום בשימוש במילה "יתלהם" יוצרת שוב תרכובת של ניגודים. המילה במשמעותה טעונה משמעויות של ניגודים. השתעשעות והשתובבות, התהוללות והתלוצצות וכן התכתשות. בנוסף, הפועל "יתלהם" מביע בשמות הפעולה הסתערות, השתוללות התנפלות והתפרצות. (על-פי "מילה במילה" איתן אבינאון. איתאב הוצ' לאור, 2000).
הבית הראשון מעין אכספוזיציה לשיר. לפני שהטון נחלש שואלת הדוברת שאלה. שאלה שאינה ברורה בקריאה ראשונה. "אך למה לי אחר כך?" לכאורה, יש בשאלה הזאת נימת ייאוש. היא מסמנת אווירת נכאים המביעה חוסר תקווה, ואולי אפילו בקשת מוות. בקריאה נוספת עולה ממנה התובנה: מדוע לעסוק בעתיד (התלהמות הרחוב התל אביבי בליל שישי), ולא בהווה (שלוות שעת בין הערביים)?
ובסיום מינורי, חרישי ושקט, כמו בביישנות, מודה הדוברת שהמראות הרכים של הערב טלטלו אותה למקום אחר. כלומר יש גם סגירת מבנה מעגלי עם הפתיחה. "השקט שמונח באור הרך של / הערב מזכיר לי / קידוש באווירה ירוקה, הרדוף / נחלים, אשכולות ורודים של אושר".
ההשלמה היא בסיום השיר ..."על אדן חלוני פועם עכשיו / לב העיר". החיים האורבאניים כבשו אותי והחיים הם כאן בהווה אף שיש גם זיכרונות. גם אם אני מתרפקת על מקומות אחרים ועל מנהגים מקודשים וקידוש כאן מרכז חיי. ניסיון לסיים את תמונת הגעגועים באווירה אופטימית. ויחד עם זאת מפתיעה במידה מסוימת. הקִרבה כעת היא קרבה לעיר, ואדן החלון הוא גם מקום שממנו מביטה הדוברת אל עולמה העכשווי. ויש כאן חיים, וסמליותם היא במטאפורה לב העיר.
רוחצת בנהר מילים
אי אפשר להתייחס לכל שירי הקובץ, מה גם שלא כל שירי הקובץ קסמו לי באותה מידה. יש טובים ויש טובים יותר. אזכיר את השיר "בית ביאליק" (עמ' 17).
בית ביאליק
בָּעֶרֶב בַּחֲצַר בֵּית בְּיָאלִיק
מְשׁוֹרְרִים וּבְרָכוֹת לְמַכְבִּיר
מִמְּרוֹמֵי הַבָּמָה
רְכוּבוֹת עַל קֶרֶן הָאוֹר שֶׁל הַזַּרְקוֹר
נִשְׁלָחוֹת הַמִּלִּים לְהָאִיר
כְּפָרָשֵׁי אוֹר הֵן מְדַלְּגוֹת מֵעַל
לִמְשׂוּכוֹת הָרָאשִׁים עַד לַשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה
נוֹחֲתוֹת בְּרַכּוּת עַל כַּפּוֹת הָאַשּׁוּחַ
וְעַל בִּרְכַּי
הָרוּחַ נִקְלַעַת לְשׁוּרוֹת עַל דַּף.
השיר נכתב בעקבות חוויית התכנסות בערב ספרותי בבית ביאליק בתל אביב. והשיר תוצאה של התפעמותה של המשוררת מן הברכות כלומר מן המילים שנשאו ממרומי הבמה. הברכות הצליחו לעבור את כל המכשולים ולנחות על ברכיה של המשוררת. יש בשיר יסודות ארס פואטיים. אמירה פואטית לגבי החוויה האקסטאטית שהובילה לכתיבת השיר. יש בשיר אמירה פואטית של המשוררת שהיא יונקת מדברי הברכה של המשוררים.
רצונה של הדוברת להיות בקשר כלשהו עם עולמם הקסום של המשוררים. הם חונכים אותה כמשוררת בלא שהם יודעים זאת. זוהי חניכה סמויה והיא ניזונה מן המילים שרוכבות על קרן האור של הזרקור. וכן, זה מזכיר את חומרי התשתית של המשורר ביאליק. הברכות, המילים "כפרשי אור". האור כמקור ליצירה, ככוח שמניע את המשורר, מזכיר את שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר". ובהחלט דבי מצליחה לרגש את הקורא בבניית תמונות התשתית שלה. המשוררת וגם המשוררים כולם רוחצים באותו נהר מילים.
לב חצוי
השער השני של הספר עוסק ב"קשר דם". אף שדבי אינה פותחת את הקובץ ב"קשר דם", ניכר שלפרק זה חשיבות רבה במכלול הקובץ ואולי במכלול שירתה. בפרק זה קולט הקורא תמונות מחייה של המשוררת: הסב והסבתא שנספו בשואה, האב, האם, האחות שחזרה בתשובה, וחוויות מילדותה. אחד השירים המרכזיים בקובץ "קשר דם" הוא השיר "מטולה", שיר על סבה וסבתה של המשוררת דבי סער.
מטולה
לזכר סבי וסבתי, אהרון ורחל כהן
נִשְׁעֶנֶת עַל נוֹף הַקִּיר הַמִּתְפּוֹרֵר
שֶׁל עֶרֶשׂ יַלְדוּתִי
עִנְבֵי הַמּוּסְקָט שֶׁל סַבָּא תָּסְסוּ זַעַם
הַחְמָצָה וַחֲמִיצוּת נֶעֱנָדִים כְּטַבַּעַת עֲרָפֶל
סְבִיב אֶצְבָּע הַגָּלִיל
פּוֹלִיטִיקָאִים שֶׁל מִלִּים
מַנְיֵרוֹת שֶׁל אֵגוֹ מְפֻחְלָץ
כִּתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְעֵטִים
וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמִזְמוֹרִים
רַק אֲנִי לֹא שׁוֹרַרְתִּי לָךְ
אַרְצִי - אַתְּ
זָרָה לִי.
סַבְתָּא צָנְחָה מִלַּטְבִיָה לְתוֹךְ הַצֶּנַע וְנִקְבְּרָה
בְּאַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת, נִרְקָבִים שִׁלְדֵי הַזְּמַן
תַּחַת בֵּית קַנָדָה, נִזְרָעִים
מַטְּעֵי סַבָּא בְּפִגְרֵי קַטְיוּשׁוֹת
וְהַכָֹּל מִשְׁתַּנֶה לְמִשְׁתָּנָה צִבּוּרִית.
מֵתָה לָהּ מְטוּלָה.
רַק סַבָּא, שֶׁמֵּת, יִשָּׁאֵר הָרִאשׁוֹן שֶׁנּוֹלָד
בַּמּוֹשָׁבָה.
"מטולה"(עמ' 30) השיר.
מתוך עיון בשיר מסתבר שלדבי סער שורשים עמוקים לא בתל אביב אלא באצבע הגליל במטולה. ועל כן ניתן להבין את הכמיהה של דבי בשירה הראשון בקובץ למראות שיש להם ריח של כפר. ואולי התחושה של הלב החצוי שנמצא בין מקומות ומראות כל כך קוטביים נעוץ בשירה מטולה. אף על-פי כן היא משתדלת למצוא אחיזה בעיר כאשר הריחות והמראות הרחוקים משתרגים עד לחלונה.
השיר מטולה הוא שיר מחאה "רק אני לא שוררתי לך / ארצי - את / זרה לי". לב ליבו של השיר הבעת רגש של כעס. ונשאלת השאלת מדוע המשוררת נוטלת ביטוי משירה של רחל המשוררת, שורה משיר של האם המייסדת שקשרה את גורלה ואהבה את נוף הארץ עד תום. בשירה של רחל תחושת ההחמצה בולטת "לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך". דבי סער מביעה בשירה עמדה של מחאה - לא שרתי לך כיוון שאני חשה תחושת זרות לארץ. אמירה מאוד נוקבת, אמירה שיוצרת תחושה של הבעת עמדה מרה וכואבת. ומהו הכאב שמתברר משירה של המשוררת?
התמונה המצטיירת היא של השענות על קיר והמקום הוא מקום השואב אותה באופן קונקרטי למחוזות ילדותה. "נשענת על נוף הקיר המתפורר / של ערש ילדותי" השורות הפותחות את השיר מטולה הן שורות שמלמדות על עולם שאבד. התפוררותו של הקיר מטונימית להתפוררות עולם העבר. וכך בהמשך מוסברת הסיבה. הסב אהרון כהן, הבן הבכור של המושבה מטולה, נולד לבתיה ואלעזר הכהן שהיו מראשוני המתיישבים במושבה. בִּמקום להביע את מחאתה בפשטות ולומר אני כועסת על כך שזרים מתגוררים בביתם של סבא וסבתא, המשוררת מאנישה את ענבי המוסקט שגדלו בחצר ביתם של סבא וסבתא. היא משתמשת בשמות תואר רבים המביעים את כעסה בהתייחסותה לענבי המוסקט היתומים בחצר שהיה חלק מהותי מילדותה.
הענבים תוססים בזעם, החמצה וחמיצות. חזרה על שורש ח.מ.צ כהודאה שיש כאן החמצה אדירה בהעלמות תמונת הסבא והסבתא מחצר הבית. המביעים צער וזעם הם ענבי המוסקט וזוהי השלכה של כעסה על מי שעוד יכול להביע משהו. הסב והסבתא אינם, אופי המושבה משתנה, מלחמות פוקדות את הצפון וקטיושות גדלות במטעים, כלומר האדמה אינה שותקת לפי דבי סער. היא תובעת את עלבון המקום, את התכחשות ההווה לעבר. בזכות שירה ניתן לחוש את הכאב שהוא אומנם כאב אישי, אך בוודאי כאבם של המתיישבים הראשונים במטולה, אנשים פרטיים שנשכחו בהבטחות ריקות מתוכן של פוליטיקאים. גם בשיר זה באה לידי ביטוי הפואטיקה של המשוררת: של הדואליות, של הכל חצוי, העולמות השונים שמתנגשים והאחד נבלע בתוך השני. סערת הרגשות של הדוברת מועברת באמצעות תמונת הנוף והמפגש כמו מפגש עם העבר, עבר שצף ועולה בחיי ההווה של המשוררת.
המשוררת דבי סער היא נכדתם של רחל ואהרון כהן ולזכרם מוקדש השיר "מטולה" (עמ' 30). גם השיר "פנסיון מנרה"(עמ' 29) הוא ביטוי לתחושת כעס בעת ביקור במטולה, בזמן שנערך בו פסטיבל המשוררים.
"סבי וסבתי עליהם השלום ניהלו בביתם, שברח' הראשונים 7 במטולה, פנסיון. סבי קרא לפנסיון על שם קיבוץ מנרה בו שימש כשומר לפני יותר מיובל שנים. בילדותי ביליתי שם בחופשות ויש לי זיקה עזה למקום. אומנם סבי וסבתי כבר הלכו לעולמם והבית אינו משמש עוד כפנסיון, אך הוא בבעלות בני-משפחתי. לפני שנים אחדות הושכר החדר האהוב עלי ביותר למִמכר כרטיסים ל'פסטיבל המשוררים'. הגעתי עם חבר למטולה וזָרִים מנעו ממני להחנות 'בחצר של סבא וסבתא'. בִּמקום לריב ולהתווכח - כתבתי את השיר." (דבי סער)
בדידות מרצון
התלבטתי קצת באשר לשיר נוסף אליו אתייחס בכתבה. האמת, השירים שצדו את עיניי היו שירים שחשתי שכל שאכתוב עליהם תמיד אחוש תחושה של חידלון ושל החמצה. יש עוד מה לומר על כל אחד מן השירים. כפי שכתבתי, השירים מעוררים תחושת עומק ואינם מעניקים לך רק תחושת הפתעה אלא מעוררים אותך לחשוב מהי משמעות המילים. מי שקורא את ספרה של דבי סער מבין שיש לפניו מלאכת מחשבת.
לְבַדִּי
לִפְעָמִים אֲנִי בּוֹכָה עַל הָעוֹלָם
אַךְ הַיּוֹם פִּינִּיתִּי אֶת הַזְּמַן
וְאֶת הָעוֹלָם מִתּוֹכִי
עוֹד רֶגַע אַנִּיחַ לַמַּחֲשָׁבוֹת
לְהִתְרַוֵּחַ עַל מִסְעַד הַסַּפָּה
בִּלְעָדַי
אַשִּׁיל אֶת הָרְגָשׁוֹת
עַל סַף הַהַכָּרָה
שֶׁלֹּא יִסְתַּבְּכוּ בְּרַגְלַי
וְאֵצֵא אֶל הָרְחוֹב
חֲלוּלָה מֵעַצְמִי
השיר לבדי (עמ' 48) הוא שיר שמאפיין את המשוררת. אומנם "לבדי" יכול לעורר בנו קונוטאציות לשיר לבדי של ביאליק "כולם נשא הרוח כולם סף האור ואני נשתכחתי מלב", אך הבדידות בשירו של ביאליק היא בדידות שנכפית בתחילה על המשורר, בדידות בלתי רצונית שהופכת לרצונית בהמשך בעת התבגרותו של המשורר בבית המדרש הנטוש. ברגע העזיבה את בית המדרש המשורר נטש כביכול את תחושת הבדידות והצטרף להמון.
בשירה מתוודה דבי סער על הבכי ועל הבדידות שהיא בעצמה יוצרת לעצמה. היא "מפנה את העולם מתוכה". היא מוציאה את המחשבות ומניחה להן "להתרווח על מסעד הספה". הרצון להיפרד מחלק מן הנפש הוא רצונה של המשוררת. רצונה להשיל את הרגשות, כדי שתוכל לצאת לרחוב חלולה מעצמה. התחושה היא שהרגשות והמחשבות מטרידים ומעיקים מאוד על המשוררת.
ולי האמת, לי בא לחבק את המשוררת דבי סער. חיבוק אמיתי ואוהב. את אינך לבד - אני איתך.
אוהבת' שושנה.
