מאז אמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת, שבהן החלה להיווצר בתנועה הציונית בארץ ישראל ובחו"ל אופוזיציה לליברליזם הפרגמטי של חיים ויצמן ולסוציאליזם הציוני של בן-גוריון - הסתמנו שתי מגמות בתנועה הרביזיוניסטית ואלו הן:
1.
הזרם הרביזיוניסטי הליברלי אשר המצייג הבולט שלו היה זאב ז'בוטינסקי. זרם זה מתח ביקורת על דרכם של ויצמן ובן-גוריון מול הערבים והבריטים. לדעת ז'בוטינסקי, הסכסוך בין התנועה הציונית לערבים הוא לאומי ולא כלכלי ולכן פתרון של פשרה אינו אפשרי אלא יש להעמיד בפני הערבים קיר של ברזל. הממד הליברלי בתפיסה של ז'בוטינסקי היה בחזון האוטופי של קיום יהודי-ערבי בארץ ישראל כאשר הנשיא יהיה יהודי וראש הממשלה ערבי. מבחינה מעשית דגל ז'בוטינסקי במאבק שלא יחרוג מהמסגרות שקבע בן-גוריון נגד הערבים והבריטים, עד לשלב מאוד מאוחר בסוף שנות השלושים, כאשר המרד הערבי התעצם, הנאציזם התחזק והבריטים חסמו את שערי ארץ ישראל ואז הוקם האצ"ל אשר רוב פעולותיו כבר לא נוהלו על-ידי ז'בוטינסקי שנפטר ב-1940.
2.
הזרם הרביזיוניסטי המהפכני אשר מייצגיו הבולטים היו אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ומאוחר יותר ד"ר ישראל אלדד ויאיר שטרן. זרם זה היה שותף לביקורת של ז'בוטינסקי על מדיניות התנועה הציונית כלפי הערבים והבריטים, אבל הוא היה שונה מהזרם הליברלי בתחומים הבאים:
א) העימות עם הערבים והבריטים הוא בלתי נמנע ויוכרע רק בכח, ולכן זרם זה ביצע פעילות אקטיבית נגד הערבים והבריטים ופרש ממסגרות הישוב המאורגן שבן-גוריון שלט בו.
ב) לשם גאולת העם היהודי אין די בלאומיות ליברלית נוסח אירופה אלא יש ליצור חלופה יהודית אוטנטית אשר יונקת מהמקורות אך שוללת את הפסיביות הגלותית. לשם כך פיתחו ישראל אלדד, אבא אחימאיר ויאיר שטרן את תפיסת המאבק של היהודים, למען כינון מלכות ישראל מהפרת עד היאור, ולא רק של הקמת מדינה יהודית שתהיה מקלט לילה.
3.
רדיפת הזרם הרביזיונסטי המהפכני - הזרם הרביזיונסטי המהפכני נרדף על-ידי הממסד של מפא"י עד חורמה אולי משום שבן-גוריון הבין כי בפניו ניצבת חלופה רעיונית לסוציאליזם החילוני שלו, אשר לא ניתן לרסן אותה כמו את הממסד הרביזיונסטי הליברלי ולא ניתן לשחד אותה כמו הממסד של ה"מזרחי" והחרדים.
4.
בגין, אחימאיר ותנועת החירות לאחר קום המדינה - לאחר קום המדינה ניסה אבא אחימאיר לקדם את עמדותיו דרך רשימת תנועת החירות לכנסת, אבל בגין הדיר אותו באלגנטיות מהרשימה. יתכן שבגין עשה זאת מתוך רצון לקבל את הלגיטימיות של הממסד של מפא"י ולהגיע לשלטון ביום מן הימים. אבא אחימאיר נפטר ב-1962 ובשנות השישים בגין איחד את חירות עם הליברלים ויצר את גח"ל. זה היה עוד שלב של דחיקה לשוליים של רעיון הרביזיוניזם המהפכני מלבד הפעילות של ישראל אלדד שחלק כבר אז על דרכו של בגין.
5.
הליכוד לאחר 1977 - בשנת 1977 עלה הליכוד לשלטון, אבל בגין שיבץ את דיין וויצמן שהיו אנשי מפא"י בעמדות מפתח וכל האליטה של מפא"י נותרה על כנה. כך נחתמו הסכמי קמפ דיויד, סיני נמסרה למצרים ובגין הישלה את עצמו כי תוכנית האוטונומיה תציל את יהודה ושומרון, אולם רוב הדור הצעיר בליכוד, כמו רוני מילוא ודן מרידור, כבר נטש את רעיון של שלמות הארץ.
6.
ניסיון הבלימה הכושל של שמיר - ב-1983 נבחר שמיר כראש ממשלה. כמפקד הלח"י בעבר הוא היה למעשה ממשיך דרכו של רעיון הרביזיוניזם מהפכני והוא ניסה למנוע נסיגות בכל כוחו אולם המאבק נגד פרס בתוך ממשלת האחדות ההתגייסות של האליטות נגדו ונטישת רעיון שלמות הארץ על-ידי הדור הצעיר בליכוד הביאו רק לבלימה זמנית של רעיון הנסיגה. יש המאשימים את מפלגות הימין הקטנות בכשלון הליכוד בבחירות 92 ולפתיחת תהליך אוסלו בגלל פיצול הקולות שלו הן גרמו - אולם בראייה היסטורית כאשר אנו לאחר הגירוש מעזה ומול האיום של נסיגות נוספות, ספק אם שמיר היה מקבל קולות רבים יותר - היה מסוגל לבלום תופעות של בוגדנות בתוך הליכוד. האם רוני מילוא, דן מרידור ומאיר שטרית היו נאבקים עימו למען שלמות הארץ? ספק גדול.
7.
פייגלין מול שרון ונתניהו - לאחר קריסת תהליך אוסלו העלה הציבור של שרון לשלטון, אבל אז נמס הליברליזם ונותר הניהיליזם, שהוליד את גירוש היהודים ואת קדימה. מול הגישה המעורפלת של נתניהו, שבה גישת הרביזיוניזם המהפכני לליכוד, באמצעות משה פייגלין. פייגלין הוסיף למימד המהפכני של אחימאיר יאיר שטרן וישראל אלדד, את המימד האמוני ואת היהדות, אשר שואפים להנהיג את עם ישראל בדרך יהודית אוטנטית, מתוך הבנה כי אין פשרה עם העולם הערבי - מוסלמי וכי הציונות החילונית הגיעה למבוי סתום. כמו אחימאיר בשעתו, גם פייגלין מושמץ מעל כל במה. גם היום מנסה נתניהו לסלקו מהזירה בדרכים אלגנטיות וגם כוחניות, כפי שעשה בגין לאחימאיר. אם נתניהו יצליח לסלק את פייגלין, יאבד הליכוד את דרכו ויהפוך לעוד שכפול גרוע של קדימה.
