על השפה המלחמתית הנוהגת במקומותינו, דיברנו בעבר יותר מפעם אחת. הסברנו גם כי פרשת השבוע שלנו מנחה אותנו לנהל מלחמה פנימית עם נטיותינו הטבעיות. לרכוש שליטה בנטיות אלו, ובדרך זו ממילא יימנעו מלחמות עם גורמים שמחוצה לנו. אלא שאנחנו בחרנו בדרך אחרת, דרך 'החתירה לשלום' עם הנטיות הטבעיות שלנו, וכנראה כפועל יוצא, גם חתירה לשלום עם אויבים מבחוץ. התוצאה הכואבת היא, בתוכנו פנימה הדרדרות מוסרית וחברתית שאין רואים את סופה, ועם אויבינו מבחוץ - מלחמה שלא נגמרת.
ימים אלו הם ימים של חשבון נפש, ימי חודש אלול בהם מסכמים את השנה שחלפה וקובעים את היעדים, הרוחניים כמובן, לשנה הבאה שתבא עלינו לטובה ולברכה. המלחמה הראשונה, המקדמית, שאדם נדרש לנהל עם עצמו היא על עצם הרעיון שמשהו אצלי, בהתנהגותי, ביחסי לזולת וכו' לא היה בסדר. גם אם משהו היה לא כשורה, זה לא בגללי, זה בגללו ואני פטור מחשבון נפש. ואם בכל זאת איזה קול פנימי לוחש לי שיכולתי לנהוג קצת אחרת, להיות יותר סבלני או משהו - נו, מה שהיה היה. דוחקים את זה לאיזו מגירה בתת מודע, נועלים וזורקים את המפתח.
אלא שזה לא ממש עוזר; על כל פנים, לא לאורך זמן. כי מתישהו נזכרים בעניין ולפעמים המצפון מציק וכבר לא מוצאים דרך לתקן. מוטב לטפל בבעיה ולא להדחיק. נכשלתי - צריך לתקן ומיד. הזמן המתאים בכל יום הוא בקריאת שמע שלפני השינה. עניינים מורכבים יותר או שנשכחו בזמן קריאת שמע הלילית, אמורים להיות מטופלים ומתוקנים בחודש אלול. פרשת השבוע שלנו, הנקראת תמיד בחודש זה, מציגה בפנינו את הדרך לביצוע משימה זו. מצד אחד היא מציבה בפנינו ראי החושף את התהליכים הפנימיים שמובילים לכשלים השונים, ומצד שני היא מנחה אותנו כיצד להתמודד עם אותם כשלים ולנצח.
לכאורה, הדין הראשון בפרשה (דברים כ"א) הוא דין אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. [יא] וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. [יב] וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. [יג] וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. [יד] וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.
לכאורה, התורה מתירה כאן התעללות בשבויה, אבל רש"י בפירושו לפסוק פוקח את עינינו: ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו: כלומר, יש כאן התחשבות בנטיה הטבעית של הלוחם בסערת הקרב, אבל גם התוצאות מוצגות בפניו מראש, ויש סיכוי שיימנע ממעשה לא ראוי אם ידע מה הן התוצאות הצפויות.
הנה לנו המקור התלמודי (סנהדרין קז/א) לפירושו של רש"י: ואמר רב יהודה אמר רב בקש דוד לעבוד ע"ז שנאמר (שמואל ב טו) וַיְהִי דָוִד בָּא עַד-הָרֹאשׁ, אֲשֶׁר-יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹקִים; ואין ראש אלא ע"ז שנאמר (דנייאל ב) הוּא צַלְמָא, רֵאשֵׁהּ דִּי-דְהַב טָב. (שמואל ב טו) וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ, חוּשַׁי הָאַרְכִּי, קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ, וַאֲדָמָה עַל-רֹאשׁוֹ. אמר לו (חוּשַׁי הָאַרְכִּי) לדוד, יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז??? אמר לו, מלך שכמותי יהרגנו בנו?! מוטב יעבוד ע"ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. אמר מאי טעמא קנסיבת (מדוע לקחת לאשה שבויית מלחמה אשה) יפת תואר? א"ל יפת תואר רחמנא שרייה (התורה מאפשרת) א"ל לא דרשת סמוכין; דסמיך ליה (דברים כא) כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. כל הנושא יפת תואר - יש לו בן סורר ומורה.
דוד אינו מבין מהיכן נחתה עליו המכה הנוראה שבנו מורד בו. הוא בטוח שאם ינוצח, יהרג על-ידי בנו ואנשים לא יבינו מדוע זה קרה. אז מוטב שיעבוד עבודה זרה ואז כולם יראו שיש סבה לכך שנהרג. אבל חושי הארכי חושף בפניו את הגורם הרוחני למצבו העגום ודוד מתעשת. עכשיו שהוא יודע מהו שורש הקילקול, ברור לו שיוכל גם לתקן והוא פועל בהתאם. מסקנת ביניים, היסחפות ההורים אחר נטיותים הטבעיות מייצרת בנים מרדנים.