התנאי לניצחון על הטרור

לפני יותר משנה, באחד מערבי השנה, קיבלתי במכשיר הזימונית שלי (כיועצו של המשנה לרה"מ דאז, שמעון פרס) הודעה כי רקטת קאסם נחתה בבסיס הטירונים בזיקים. לבי החסיר פעימה. בתי שימשה כמפקדת בבסיס ודאגתי לשלומה היה בלתי ניתן לתיאור. שניות אח"כ צלצל מכשיר הטלפון שלי ועל הקו בתי מזיקים. לא מעט בהלה נשמעה בקולה. השילוב של סכנת החיים המיידית עם האחריות לגורל חייליה היה דרמטי. מסביבה נשמעו קולות של היסטריה ובכי. בתי ציינה בפני כי היא אומנם בריאה ושלמה אך מפוחדת לא מעט. "תעשה משהו", אמרה בדיוק כמו שאר המפקדות והחיילים להוריהם. היססתי לשנייה שתיים ואח"כ, לא כגיבור גדול אלא כישראלי המודע לחיינו כאן, לקחתי אוויר ואמרתי לה: הרגעי, חזרי לחייליך, את אחראית על חייהם דווקא ברגע זה". שמחה גדולה לא היתה בצד השני של הטלפון מהתגובה המעט שונה מתגובות רוב ההורים. אלו הודיעו לילדיהם: נדאג שיעבירו אתכם, זו חוצפה ששמים אתכם במקום זה ו... נבוא לקחת אתכם הביתה. לא בלב קל אמרתי את אשר אמרתי לבתי. זה נראה לי באותו רגע נכון לאומית וטעות פאטאלית במישור הפרטי. קצת לא אנושי בלשון המעטה. הפגיעה הישירה של הג'יהאד האיסלאמי בטירוני זיקים החזירה אותי לערב זה. שוב שאלתי את עצמי האם נהגתי נכון בשיחתי דאז עם בתי. הרי גרמתי לה לסכן את חייה. בקוראי ובשומעי את התגובות בתקשורת של הורי החיילים בזיקים אני משתכנע שצדקתי. דווקא כהורה דואג יש לזכור שאין מדובר בעניין נקודתי. יכולת עמידה של עם לא נמדדת בסיסמאות אלא בתפקוד הפרט במצבי משבר. לא קשה לייעץ מתל אביב לתושבי שדרות כיצד להתנהג ברגע של אזעקת "צבע אדום" ואולי קל עוד יותר להסביר מירושלים לתושבי נתיב העשרה ונחל עוז כי אסור להם לנטוש את בתיהם המופגזים באופן מסיבי. על כל אחת ואחד מאיתנו לזכור כי העימות בינינו לבין הפלשתינים לא יוכרע, כנראה, במתקפה צבאית, אלא בשדה האזרחי של יכולת הספיגה. פעולות המנע של צה"ל ושאר זרועות הביטחון הן חיוניות אך אינן חזות הכלל. במלחמת התשה מסוג זה הנכפית עלינו, האזרחים הופכים, לדאבוננו, לחוד החנית. זו אינה רק שאלה של תושבי שדרות והנגב המערבי. זהו עניינה של ישראל כולה על כל אזרחיה. על כל אחת ואחד מהורי החיילים המוצבים ואשר יוצבו בעתיד בזיקים לזכור כי יצירת פאניקה, ערעור המורל הלאומי ויצירת לחץ בלתי נסבל על ילדיהם להשתמט מסוכן. ישנם רגעים בחיי אומה שהאינטרס הלאומי גובר על הפרטי בפרט כאשר בטווח הארוך גם זה מחייב התנהגות אחראית. הטרור מטרתו אחת: לזרוע פחד ואימה. הניצחון עליו מורכב גם הוא מכלי אחד: אומץ לב ויכולת עמידה. כבר היה מי שאמר: והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל.