לא תחרוז בשור ובחמור

בספר דברים פרק כ"ב פסוק י' נאמר: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". החריזה העכשווית דווקא מאשרת את המלים "שור" ו"חמור" כצמד חריזה "תקין", כי הן מתאימות הן מבחינת המשקל - בשתיהן "עומדים" בסוף המילה, [מלרע], ושתיהן - שור וגם חמור - מסתיימות בחולם מלא שבסופו האות ר'. אלא שזה לא הספיק למשוררי ספרד, ולחבורות רבות של משוררי השפה העברית בכל התקופות, שדרשו מעצמם [וגם מאחרים] הרבה יותר: הדרישה היא, בנוסף לקצב ולהדגש המשקלי הזהה, להברה אחרונה זהה לא רק בסופה אלא בכל כולה. הראב"ע שהיה מעמודי התווך של משוררי ספרד, התייחס לזילות השירה לפי תפישתו, מכיוון שהיו גם בתקופתו משוררים שלא הצליחו להקפיד על הכללים הבלתי כתובים האלה בחריזה, ויצא נגדם בהלצה האופיינית לו, הנסמכת על פסוק י' בפרק כ"ב של ספר דברים כמצוטט לעיל, תוך המרת ה"תחרוש" ב"תחרוז". וזה הכלל שהפיק: "לא תחרוז בשור ובחמור יחדיו שלח תשלח את השור למישור ואת החמור לארץ המור". בחגי ישראל ובמועדי ישראל המתפלל קורא ומעיין בשירה יהודית מושלמת מבחינת החריזה הנכללת במחזורי התפילה, ואי אפשר שלא להתפעם מעושר השפה העברית המאפשרת חריזה בצד שמירה ואף העצמת התכנים. אפשרויות השירה בעברית עולות עשרת מונים על אפשרויות השירה בשפות אחרות, והשוואה עם האנגלית כנציגת רוב השפות של העולם הנאור, רק ממחישה את יתרונה של השפה העברית בשירה. בעוד שבאנגלית הפיכת יחיד לרבים לא יוצרת חריזה של הברה שלמה אחרונה, כדוגמת "שור-מישור" או "חמור - המור" בחיבורו הקצרצר של הראב"ע, בעברית הופכת החריזה החלקית [כדוגמת "שור-חמור"] לחריזה מושלמת בהמרה לרבים: שוורים - חמורים. הדוגמא הממחישה זאת, תילקח ממחזור התפילה "זכור לאברהם השלם" בהוצאת "שילה" ירושלים תשנ"ג, "מועדי ה' השלם": "למענך אדיר אדירים למענך בורא רוח ויוצר הרים למענך גדול העצה משפיל ומרים למענך דובר צדק מגיד מישרים למענך היודע ועד אם ייסתר איש במסתרים למענך והוא באחד ומי ישיבנו אמרים למענך זך ונקי ומתברר עם ברים למענך חופש מצפון וחוקר כל חדרים". המלים: אדיר, הר, מסתור, אמר (אומר), בר, חדר - כולן צורת יחיד (בהתאמה) של-אדירים, הרים, מסתרים, אמרים, ברים, חדרים. אנו רואים ריחוק מחריזה בלשון יחיד, לעומת חריזה מושלמת הנוצרת בהעברת המלים ללשון רבים. ["מרים" היא מילת פועל וחריזתה כאן היא בלשון יחיד לכן לא נכללת בהשוואת המלים, ולמילה "מישרים" שפירושה הוא: יושר, צדקה, תום - אין צורת יחיד]. אמנם גם בשפה האנגלית קיימת התופעה של חריזה הנובעת משינויים וממעברים על-פי כללי הדקדוק, לדוגמא - במעבר מפועל לשם עצם מוסיפים סיומת של tion המהווה חריזה מושלמת, אולם חריזה זו היא חדגונית של ההברה, אשר תמיד ביטויה יהיה: "ש'ן", לאמור, אין מגוון עשיר כבשפה העברית במעבר מסוג זה. החריזה בשפות אחרות זולת עברית היא לא יותר מורכבת וקשה מבחינתו של היוצר, אלא שהחרוזים המתקבלים בהן הם יותר משעממים וחדגוניים בהשוואה לאפשרויות הגלומות בשפה העברית. בשפה העברית החריזה הנוצרת במעבר מיחיד לרבים, כמו גם במעבר מזכר לנקבה, היא חריזה שונה ממקרה למקרה בהתאם לאות האחרונה, ולא מדובר בתיאוריה בלבד אלא בשיטה המהווה כלי ביד היוצר, גם מבלי משים.