פסיכולוגים לטילים

ידיעות אחרונות חשף תמונות של עולם תת-קרקעי שלם שהולך ונחפר במעמקי האדמה בסביבות ירושלים, מקלט אטומי להנהגה הצבאית והמדינית של המדינה - וכבר מתווכחים אצלנו, מי יהיו המיוחסים שיורשו לחסות במחסה הזה, העולה מיליארדים. רק פירכה אחת קטנה נעלמה מעיניהם של טובי המתכננים: בעוד הפועלים חופרים, אותם המדינאים שהבונקר האדיר מיועד בעבורם, עמלים לקרב גבול של ארץ אויבת למרחק קילומטרים ספורים מן המתחם הגרנדיוזי. איך אני יודע זאת? מפני שאין בסביבות ירושלים ולו פינה אחת, שלפי "מסמך העקרונות" שאולמרט ואבו מאזן מבשלים לקראת הוועידה בנובמבר, לא תהיה ממש סמוכה לגבול פלשתין. ואם כך, חכמי חלם שכמותם, מה טעם להוצאה הענקית הזאת, שהיתה יכולה לפתור הרבה בעיות קריטיות שאין בעבורן תקציב? מפלט אטומי להנהגת המדינה במרחק אצבע מפלשתין? היכן המנהיג השפוי שייכנס מרצון למלכודת-עכברים שכזאת? רבותי מושלי הארץ: אם החלטתם לקצץ את רגליכם לממדי ננס, חיסכו נא לפחות את ההוצאה המיותרת על נעליים לגדולים! שיר לצבע האדום (מוצע כהימנון לקדימה) גם זה מסימני אובדן השפיות, שהפסיכולוגים תופסים בחיינו הציבוריים מקום יותר ויותר חשוב. היום אנחנו יודעים, למשל, איזה תפקיד מרכזי היה לפסיכולוגים בחישול נחישותם של חיילינו לעקור ולגרש את בני עמם. כ"כ גדולה היתה הצלחתם, שתוך פחות משבוע נמחו מעל פני האדמה 25 יישובים, והידיים היחידות שהורמו היו לחיבוק-אחים בין מגורשים למגרשים. הישגם של הפסיכולוגים הביא לכך, שהאומה הזדקקה להם בדחיפות פעם נוספת: בעקבות הגירוש כבש החמאס את הרצועה ופתח במיתקפת טילים על שדרות והנגב המערבי. צה'ל, שהפסיכולוגים הצליחו לסרס את רצון הלחימה שלו, נכשל בלבנון והוא אובד עצות גם מול "החפצים המעופפים". נוצר מצב, שממשלת-שלום-עכשיו שלנו אינה יודעת מה לעשות באלפי ילדים הלומי קסאמים, המתקשים להתרכז בלימודים, נחרדים מכל איוושה, מרטיבים בלילות וגורמים להוריהם להתקומם ולסכן חס וחלילה את המשטר, וממילא את "השלום". מה עושים? קוראים כמובן לפסיכולוגים. והואיל והילדים נזקקים לא פעם לעזרה נפשית - קראו לפסיכולוגים קליניים, שנענו מיד. וכך קם לו פרויקט מפואר, קו-פרודוקציה של קהילות בגלות ביחד עם משרד החינוך, שבראשו עומדת דמות מובילה בתנועה להחזרת העם היהודי בא"י לפסיכולוגיה של קהילה נרדפת בגולה שכוחה בשתדלנות, בוותרנות ובהתרפסות. אלא, שאחרי 120 שנה של שטיפת מוח ציונית ("גאווה לאומית", "קוממיות", "השבת מלחמה שערה") תהליך הגלותיזציה אינו פשוט - ומכאן הצורך בפסיכולוגים קליניים להכין "תוכנית התערבות טיפולית", לחבר "חוברות הדרכה" ולקיים "סדנאות לימוד". במרכזו של הפרויקט, שניתן לכנותו "פסיכולוגים נגד טילים", עומד שיר שחובר במיוחד ושמו "שיר לצבע האדום". והואיל והשיר הזה עוד ייזכר כציון-דרך היסטורי בדרך לגטואיזציה של מדינת ישראל, ואין כמוהו לאפיין את התקופה, ראוי שנתייחס אליו כאל מסמך מכונן ונביאנו כאן במלואו, כפי שהוא מופץ במוסדות החינוך בדרום מטעם ג'וינט-ישראל והשירות הפסיכולוגי ייעוצי-של משרד החינוך. "שיר לצבע האדום" (כריזה: "צבע אדום צבע אדום") למהר למהר למהר למקום מוגן למהר למהר כי עכשיו קצת מסוכן (ריצה למקום מוגן) הלב שלי דופק - בום בובובום בום בום (ידיים בהצלבה -דפיקות לסירוגין על החזה במילים: בום בום בום) הגוף שלי רועד - דום דודודום דום (ידיים דופקות לסירוגין על הרגליים במלים: דום דום דום) אבל אני מתגבר (ידיים עושות תנועת "חזק" - כפיפות מרפקים ומאוגרפות) כי אני קצת אחר נפילה - בום (מוחאים כף) אפשר לקום. (קמים לעמידה) את הגוף ננער ננער ננער (ניעור הגוף, טלטול ידיים) את הרגליים נשחרר נשחרר נשחרר נשחרר (ניעור רגליים לפנים) ננשום עמוק (שאיפת אוויר עמוקה) ננשוף רחוק (נשיפה) ננשום עמוק (שוב שאיפת אוויר עמוקה) אפשר לצחוק. (שחרור צחוק) הכל עבר (החלקת יד על יד למעלה ולמטה -דמוי מחיאה קלה) וטוב לי שנגמר יש !!! (ידים עולות מאוגרפות - תנועת "חזק") אודה, שלאחר קריאת היצירה הזאת נזקקתי גם אני לפסיכולוג. בהעדרו, ניסיתי להבין איך הגענו לתופעה פאתולוגית כזאת, איך הידרדרה אומה גאה ומנצחת לתחתיות שפל כאלה, לקירקס עלוב ונלעג כזה של שטיפת מוח פרימיטיבית ומשפילה המתאימה לצפון קוריאה? הכל התחוור לי כשנזכרתי בפיזמון אחר, שמחברו הוא ראש הממשלה אולמרט בכבודו ובעצמו - "ההימנון לעייפות", אותו דיקלם בניו-יורק בפני קהל אנשי שלום-עכשיו: "אנו עייפים מללחום אנו עייפים מלהיות אמיצים אנו עייפים מלנצח אנו עייפים מלהביס את אויבינו". קשה שלא לראות את ההתאמה הגמורה בין שתי היצירות, המשלימות ומסבירות האחת את רעותה. שפטו בעצמכם: למהר למהר למקום מוגן \ אנו עייפים מללחום, למהר למהר כי עכשיו קצת מסוכן \ אנו עייפים מלהיות אמיצים, הלב שלי דופק - בום בובובום בום בום \ אנו עייפים מלנצח, הגוף שלי רועד - דום דודודום דום \ אנו עייפים מלהביס את אויבינו... ואח'כ באה "הנפילה בום" ולמי שנשאר בחיים אומרים - "אפשר לקום"... אם יש את נפשכם לדעת, לאן שוקעת המדינה, שאו תודה לשחר בר, מחברת השיר, מטפלת באמנות מן הנגב המערבי ולאהוד אולמרט, מחבר הנאום. היצירה המשותפת בר-אולמרט היא רב-שימושית. היא מתאימה לכישלון מלחמת לבנון השנייה, ובתור שכזאת יכולה להופיע כמוטו בפתיחת הדו'ח המסכם של ועדת וינוגרד. את היצירה ניתן גם להניח בכל מקום בימ'חים, בו חסר ציוד חיוני בגלל פסיכולוגיית-השלום, לחלק לחיילים חסרי הישע בבסיס הטירונים בזיקים, ואולי גם להפיץ בצבא בעוטף עזה היושב עם נישקו על הכלים ללא מעש, כדי שלא לקלקל חלילה ל"תהליך השלום". ליצירה הזאת יש גם עתיד גדול. לקראת "ועידת השלום" בנובמבר כדאי שיתחילו לשנן אותה במגדלי עזריאלי בת"א ובמפעל מסויים בדימונה, וראוי שתודבק על שער מקלט-הענק הגרנדיוזי ההולך ונכרה בהרי ירושלים למלט את האליטות מן הסכנות שהן מביאות על העם הפשוט, שבעבורו לא יהיה מקום ב"אם-כל-המיקלטים" (לפסיכולוגים יימצא ?!). במה נתנחם? בעוד שימוש אחד, רצוי דווקא, ל"שיר הצבע האדום": לפני נפילת אולמרט ומרעיו - "למהר למקום מוגן, כי עכשיו קצת מסוכן, הלב דופק, הגוף רועד, אבל אני אתגבר" - ואחרי הנפילה - "את הגוף ננער, את הרגליים נשחרר, ננשום עמוק, אפשר לצחוק, הכל עבר וטוב לי שנגמר. יש!!!" במהרה בימינו, אמן.