החלוקה הגושית המסורתית בין הימין לשמאל התנפצה לאחר הרצח: נתניהו, שהוביל בפער של 22% בסקרי דעת הקהל על רבין, נאלץ לעמוד בראש מחנה מוכה, שבור ומלא תחושות אשם לא לו. חוסר היכולת של מפלגות הימין להתמודד אל מול הדמוניזציה התקשורתית - הממוסדת, הובילה את הליכוד בראשות נתניהו להיאבק כחיה פצועה במאבק על דעת הקהל, שנראה חסר תוחלת.
האם היתה "הסתה" לפני הרצח? כל בר-דעת מבין כי אין לכך כל שחר. מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, חיזק טענה זו לפני כשנתיים.
האם בעת שמאות אנשי שמאל קיצוני מתלהמים בראשות שולמית אלוני ויוסי שריד, שהתנחלו תחת חלונם של בגין ושרון וקראו קריאות בנוסח: "שרון רוצח, בגין בוגד", סבר מישהו כי קריאות אלה יובילו לרצח פוליטי? ודאי שלא. מי העלה על דעתו כי יתכן רצח פוליטי במדינת ישראל?!
רבין סימל בעיני רוב העם את ישראל האטומה, העשירה, השחצנית והמנותקת. מעולם לא היו קרובים מגרשי הטניס ושכונת צהלה לערכי הציונות, כפי שהיו מחוברים אנשי ההתיישבות בעמק ובהר. כאשר חתם רבין על הסכמי אוסלו בזחיחות האופיינית לו, איש לא הרים גבה על השגת הרוב הדרוש בכנסת בעזרת "קומבינת המיצובישי" עם אלכס גולדפרב, עד אז ח"כ אפרורי ואלמוני מפורשי צומת, שהבטיח את תמיכתו להסכם אוסלו תמורת רכב השרד היוקרתי וסייע לרבין להכשיר "תרגיל מסריח" חדש.
יגאל עמיר חיסל את ההזדמנות שהייתה לתנועות הימין לבוא לידי חשבון עם מדיניותה הכושלת של מפלגת העבודה, ולהביס אותה בבחירות הכלליות. עמיר הכשיר במעשהו את ה"דה-לגיטימציה", שנעשתה לחובשי הכיפות הסרוגות על לא עוול בכפם. השמאל האוסלואידי הוירטואלי הפך את רצח רבין לאירוע מכונן ונתן לו הכשר ממסדי.
המנהיגות הרופסת בימין בעשור האחרון חיה את טראומת הרצח יום ביומו. אולמרט ושרון הרחיקו לכת ומכרו נכסים לאומיים תמורת שררה. נתניהו וליברמן לא מצליחים לייצר אג'נדה אלטרנטיבית-לאומית כדי שחלילה וחס לא תיסדק תדמיתם התקשורתית. האם לכך פיללנו?
אלא שכשם שהשמאל מצטיין בהכאה על חזה של אחרים בארשת מוסרנית וצדקנית, כך הימין שובר מידי שנה שיאים חדשים בהרס העצמי, בחולשת הנפש והדעת, הבאים לידי ביטוי בהתנצלות תמידית ובכפיפות קומה עד יעבור זעם. התחושה הרווחת היא שאדם שאינו משתתף בפסטיבל המקלסים ומהללים את ראש הממשלה המנוח, שבשנות חייו האחרונות הרבה להשתלח בכל מי שהעז לחלוק על דעתו, נחשב לשותף של ממש לרצח. ואין דרך לעצור את הפסטיבל העוועים הנורא הזה מידי שנה.
הגיעה שעת חשבון הנפש של השמאל שהפך את הרצח לכדי קרדום כדי לחפור בו לתועלתנותו הוא. הטיב לבטא זאת ד"ר עוזי לנדאו, שהוא בבחינת החלוץ הראשון מקרב אנשי המחנה הלאומי, שקבע בנחרצות: "השמאל הפך את הרצח למסע לינץ' ציבורי והימין מתגונן ולהסביר מדוע הוא לא אשם?! שילכו לכל הרוחות! אני לא מוכן לשבת על ספסל הנאשמים על דבר שאני לא אשם בו..."
אין ספק, כי לו ירבו קולות דומים בקרב מנהיגי הימין, מסע ההסתה הממושך מאז הרצח יפסק. השמאל יחדל בהפצת הרעל להמונים, לכשיפנימו כי איש כבר אינו מתרגש מזעקותיהם החלולות. או-אז תאלם תרועת הפסטיבלים ונוכל לנשום לרווחה ולהמשיך לחיות את חיינו במדינה המטורפת שלנו.
ויפה שעה אחת קודם.