בני נוער מסתובבים בלילות עם הבעת פנים חלולה ותגרנית, נוהגים באוטו של אבא עם מוזיקה בפול ווליום והרגל שעל הגז נעה בקצב המוזיקה. הולכי רגל שחוצים את הכביש באיטיות חצופה ומזלזלת כשאתה הנהג עוצר כחוק. ילדים מעשנים נרגילות (נרגילות!) נהגים "חותכים" ולא מאותתים, נהגים שמתעלמים מאלה שמאותתים ולא מאפשרים להם להשתלב. נערים יוצאים לבילוי חמושים בסכין.
עכשיו עצמו את העיניים ונסו לדמיין עצמכם עומדים מולם במשך חמש עשרה דקות ומנסים ללמד אותם אזרחות או מדעים כאשר: ישנם 40 כאלה, אסור להוציא תלמיד מהכיתה, אין הגנה למורה וגם לא גיבוי במקרה שתלמיד מתחצף, מעליב או אף תוקף אותו פיזית, ובכל שנה יוצאות תקנות נוספות המגבילות עוד יותר את המורים ומחסלות את כל אמצעי המשמעת עד תום.
הוסיפו לכך את תדמית המורה (בשביל מה לי ללמוד...הרי כבר עכשיו אני נוהג ברכב יותר טוב משלך...), את היפוך הסמכויות בין כותלי בית הספר ( לא רוצה...למה מה תעשה לי), את ההורים המשכנעים עצמם שהילד כבר יתחנך בבית הספר, ושכאשר מנסים לערב אותם, נאבקים במורה ואף תוקפים אותו במקום לסייע לו לכוון את ילדם לדרך הישר. ערבבו הכול ותבלו בקצת אדישות ואולי תבינו מדוע לאחר מספר שנים מופיעים: חוסר משמעת בצבא, נטישת פצוע והזנחת שבויים, כיסוי תחת במקום נטילת אחריות, סירובי פקודה המוניים ואף נפקדות של יחידות שלמות.
אחרי בית הספר והצבא מצטרפות השחיתות, הקומבינות וחקירות המשטרה האין סופיות המגיעות עד הכנסת. מובן שלא כולם מושחתים ולא כולם אדישים ועדיין ישנם אנשים בעלי חזון, אנשים אלה הם כרעי התרנגולת שלנו וככל שעובר הזמן גדל הנטל הנופל עליהם.
התרגלנו לשמוע את המשפט "אנחנו כבר רגילים לאיומי השביתה של המורים בתחילתה של כל שנת לימודים", משפט המגלם את האדישות לבעיית החינוך, אדישות שהיא מרכיב מרכזי בבעיה זאת. התרגלנו למעשה לעוד דבר: ההתעלמות המוחלטת ממאבקם של המורים והכניעה החוזרת שלהם בכל מאבק שכזה שנובעת מרצון אמיתי ללמד ומההיתקלות בקיר הלבנים. לאחרונה נוספה לכך גם הדרישה לרפורמה הטומנת בחובה רמיזה כאילו המורים אינם נותנים מספיק תמורה עבור שכרם.
כל בר דעת יודע שהמצב הקיים אינו תקין, ועובדה ש"לשים את החינוך בראש סדר העדיפויות" הוא סיסמא פופולרית למערכות בחירות. הבעיה היא שהמשפט הנ"ל נשאר על שלטי התעמולה המונחים במחסני המפלגה או מלכלכים את נופי ארצנו לאחר שנעזבו בתום הבחירות. הסיבה לכך היא פשוטה - אנו חיים במציאות בה ממשלה מתחלפת בתדירות היסטרית, והשרים אף יותר. במציאות כזאת שר לא יצא מגדרו להשקיע בפרויקט שלא יוכל הוא עצמו "לגזור את הסרט" עם השלמתו. השקעה בחינוך היא השקעה לטווח ארוך ובדיוק בשל כך היא חסרת סיכוי.
אפשר לנסות לפנות לשרים כהורים לילדים בעצמם, אולם אצל רבים מהם הילדים כבר מזמן לא בבית הספר, או יכולים להרשות לעצמם לימודים פרטיים ולימודים בחו"ל.
עם כל הציניות המציפה אותנו, רוב המורים עדיין בוחרים בקריירה (במראות כפולות ומכופלות) הזאת מתוך רצון ללמד ולשנות משהו. רבים מהם אינם עומדים בעומס ובכפיות הטובה ועוזבים את המערכת.
בהחלט נכון, דרושה רפורמה דחופה. אולם שלא כמו בתעשיה, הפתרון אינו לחייב את המורים בשעות נוספות אלא לתת להם את הכלים להפיק את המיטב מהשעות הקיימות.
למעשה מונחת כאן בפני הממשלה הזדמנות של זהב ולא עול. יש לכם השרים אפשרות להצטייר כמצילי החינוך, וזהו דגל שתוכלו לנופף בו בגאווה במשך שנים רבות, במיוחד ככל שהמצב ישתפר. השקיעו בחינוך היום כדי לחסוך מחר בתקציבים למשטרה, ולתיקוני נזקים. הקשיבו למורים כי הם מצילנו.
