יש כל מיני סוגים של טעות. זה מתחיל מטעות קלה, שמוגדרת כ"שגיאה", והכבדה ביותר מוגדרת כ"כישלון קולוסאלי". אני מדבר על משרתי ציבור, שעל-פי כללי המשחק, חייבים בשיפור איכות חייהם של מקבלי השירות, האזרחים. על-פי הנורמות המקובלות, השגיאה מחייבת התנצלות, והכישלון הקולוסאלי, מחייב תגובה כבדת משקל.
ביפן הקדומה, נהגו לכפר על כישלון כבד באמצעות התאבדות. במדינות דמוקרטיות, התפטרות היא הנורמה המקובלת, ומוגדרת כ"קבלת אחריות". ההתפטרות מכילה בתוכה אמירה: אני איש הציבור, מוכן לוותר על היקר לי מכול-השררה, כעונש עצמי בגין חלקי בכישלון שאת מחירו משלמים אזרחים.
"ההינתקות היתה טעות גדולה מאוד", הודה שר התשתיות פואד בן-אליעזר, בראיון לרדיו ללא הפסקה (08.11.07). ועל חלקו ב"טעות הגדולה מאוד" אמר המטיף לשחרור ברגותי: "אני מודה ומתוודה, אני הייתי עם אלה שדחפו בכל הכוח את אריק שרון, והיום אני אומר בראש מורם, טעינו". אותם המילים בהבדלי ניסוח, אמר אותו איש לנחמה דואק, בתוכנית "חיידק פוליטי" (ערוץ הכנסת, 02.10.07).
אז הוא מודה, נו אז מה? מה עם "קבלת אחריות"? ולפני שאני ממשיך, הערה: חשוב להתעכב קמעה על התוצאות של מה שפואד מכנה "הטעות הגדולה מאוד". להלן מקדמה (את המחיר המלא, רק אלוהים יודע): הכשרת צה"ל למשימה המטורפת הזאת, מול עיניו המיוחמות של נסראללה (ועדת וינוגרד שוקדת על המחיר). השקעת מיליארדי שקלים בגירוש וריסוק כשמונת אלפים יהודים מבייתם. הוכחה התזה החמאסית לפיה, "היהודים מבינים רק כוח". חמאסטן בעזה (הבטיחו לנו ניתוק), ו... מריטת הנוצות של הברווז הצולע אבו-מאזן, והשלכתו לבחירות בידיים ריקות.
לפני הבחירות מנהיג העבודה הקודם דיבר על סדר יום אזרחי, וראש הממשלה התחייב ש"יהיה כיף לחיות בארץ הזאת". היום הכול מדברים על "סכנה קיומית". תושבי שדרות ועוטף עזה חיים על רולטה. פיקוד העורף פרסם חוברת הדרכה למקרה התקפת טילים... מדינה לחובבי האקשן. המשך יבוא...
מנקודת מבט אובייקטיבית, ההינתקות לא היתה סתם "טעות גדולה מאוד" כמו שקבע פואד, אלא "טעות פושעת". וכל מי שתמך בשרון, מימין ומשמאל, שותף לטעות הפושעת. הליכודניקים - בגלל שנבחרו על מצע הפוך, והשמאלנים - בגלל שתמכו במנהיג שרמס את הדמוקרטיה "למענם". יודגש: אילו מצנע היה מבצע את ההינתקות, או אז ניתן היה להגדיר את ההינתקות כ"טעות גדולה מאוד".
מבחינה ערכית, ההודאה של פואד "פגומה", מפני שהיא לא מכילה את מחירה. היה צריך להתייצב באולפן, להישיר מבט למצלמה ולומר: התכוונתי לטוב, ויצא רע. לנוכח סבלם הבלתי נתפס של שמונת אלפים ממגורשי גוש-קטיף, והפיכת חייהם של תושבי שדרות ועוטף עזה לגיהינום, החלטתי, בגין חלקי, להתפטר. אילו עשה זאת, רבים היו רואים בו כמי שלקח אחריות, עם כל מה שמשתמע מכך. אלא שבמדינת ישראל, מאז ימי אוסלו העליזים, אין חיה כזאת. הנורמה המקובלת בין הפוליטיקאים היא, להיכשל, ולהמשיך הלאה, עד לכישלון הבא.
אפשר להביא אינסוף ציטוטים של פואד (וחבריו) המוכיחים את חוסר היכולת שלו, לראות את המציאות כמות שהיא. אביא רק אחת ישנה, שאומרת עליו הכול. ביום החתימה על הסכם "אוסלו ב'" (28.9.95), בתוכנית "שיחת-ועידה" עם ניסים משעל, הגדיר פואד את ההסכם (שימו לב!:) כ"מלאכת מחשבת". "עברתי עליו שעות רבות", הוא אמר לרפול ז"ל, "ואני אומר לך, שההסכם הוא מלאכת מחשבת".
ומי שהיה לו חלק בשיווק הסכם שכולו "מלאכת מחשבת", מותר לו ליהנות קצת מפירות יצירתו. "טעות גדולה מאוד", אין בכוחה למחוק את זכויותיהם של כל אלה שהביאו עלינו את פסטיבלי: אוסלו, המנוסה מלבנון, וגירוש היהודים. בטח לא לפני שמשחררים את מרוואן ברגותי... היכונו לביאת הקשיח...